פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כל הזין בצבא

      יומני הסירוב של שמרי צמרת, אסיר מצפון. פרק 34

      יום מחורבן, מחורבן באמת. אתמול בצהריים התכנסנו בבית הדין הצבאי ביפו כדי לשמוע את אבי לוי, ראש הרכב השופטים, מקריא את הכרעת הדין שלנו. האולם המוכר היה עמוס באנשים – בני משפחותינו, חברים, עיתונאים. אני נזכר עכשיו ברגע אחד, ספציפי: נעם מצייר, מתן נשען על המזגן ומקשיב, חגי ואדם מתלחשים, אבי לוי יורה את מילות ההכרעה שלו. ככל שאבי התקדם לקרוא, קלטתי שכנראה אכלנו אותה באבי אבינו.

      הורשענו. אדם, חגי, מתן, נעם ואני. זו לא היתה הפתעה. ידענו שבית הדין הצבאי הוא חלק מהצבא, ידענו שצוות השופטים מורכב מקצינים. ידענו שבסופו של דבר, כחלק מהמערכת, ביה"ד לא יכול באמת לזכות אותנו. צדקנו. הם כן קיבלו את חופש המצפון, אבל החליטו שבמקרה שלנו התביעה הוכיחה שייגרם מספיק נזק כדי לאפשר פגיעה בחופש המצפון שלנו. מאוחר יותר, כשהתראיין, חייך דובי סניגורנו וענה לטענה הזו ש"אם קיים חופש מצפון בארץ, חמשת אלו צריכים להשתחרר. אם מרשיעים אותם, עדיף שלא נתהדר בנוצות לא לנו. גם מהטמה גנדי וגם מרטין לותר קינג נחשבו בזמנם למפרי חוק".

      מה שכן היה בגדר נעלם היה הטון של ההרשעה. שופטי בית הדין יכולים היו להרשיע אותנו בצורה טכנית וקרה, אבל ההכרעה שלהם באשר לטון ההכרעה היתה הפוכה: טעון רגשית ועקרוני. בניגוד למה שהגדיר אבי לוי "סירוב מצפוני" ("הצלת מצפונו של אדם מפני ביצוע פעולה הנוגדת אותו באופן קיצוני"), אנחנו עוסקים, לפי עמדתו, ב"מרי אזרחי" ("פעולה פוליטית המבקשת לגרום לשינוי במדיניות הממשלה"). ההוכחה לכך שאנו עוסקים במרי אזרחי (מתן: "לפחות הוא מכיר בנו בתור אזרחים..."), היתה כמובן העובדה שאנחנו רוצים ש"רבים ישמעו על סירובנו", והעובדה שאנו "שמחים אם סירובנו ואם מכתב השמיניסטים יעודדו אחרים להצטרף אלינו".

      הדגם של סרבן מצפון "אמיתי" שמציג בית הדין הוא ספציפי מאוד: אדם שלא יכול לפעול באופן מסוים כיוון שזה נוגד את מצפונו באופן קיצוני, ומתייחס להתנגדות המצפונית שלו בערך כמו שמתייחסים למחלת עור מדבקת - מסתירים אותה ומתרחקים מאנשים אחרים, כדי שלא יידבקו. מובן שבמציאות הדברים שונים לגמרי. יש דברים שנראים לי איומים ונוראים, כמו הכיבוש וההתנחלות, כמו למות עבור קבר רחל או נצרים. מכיוון שהם איומים כל כך, אני מסרב לקחת בהם חלק. מובן מאליו שהדבר ההכרחי לעשות כשדבר נוגד את מצפוני עד כדי כך, הוא לספר לאנשים אחרים את המציאות הזו. במצב כזה ברור גם שאשמח אם אחרים יעשו כמוני, שהרי אם משהו כל כך רע, אז ברור שאני חושב שגם לאחרים אסור ליטול בו חלק.

      התחושה שאני קיבלתי מכל ענייני המרי האזרחי היתה שאבי לוי מכין לעצמו בעיטת וולה לקראת פסק הדין. משהו להיאחז בו כדי להסביר למה הוא מרחיב לנו את פי הטבעת (וזה כואב), בניגוד למה שיעשה ליוני בן-ארצי. האמירה הזו (לפחות לדעתי) מרמזת על גזר דין דרקוני וקשה במיוחד. סניגורנו דוב הזכיר כבר מההתחלה שזה יכול להיות עד שלוש שנים.

      בסוף הדיון התכנסו עורכי הדין והשופטים והחליטו על התאריך לדיון הבא. הטיעונים לעונש וגזר הדין שלנו יתקיימו ביום שלישי הבא. שבוע אחד נשאר לנו במעצר הפתוח, עוד שבוע בחוות השומר. ביום רביעי הבא , ה-24 בדצמבר, נהיה כבר חזרה בכלא.

      אופטימיות חסרת בסיס

      הבעיה שלי היא שאני אופטימי. האמת היא שזו בחירה עקרונית. בחירה אתית, אם תרצו. אני בוחר לצפות לטוב, כי אני מאמין שעדיף לנסות ולהיכשל מאשר לא לנסות בכלל; שעדיף לקוות ולהתאכזב מאשר לוותר מראש. אני מעדיף לצפות מהעולם לטוב, אפילו אם פירוש הדבר שאני גוזר עליי להתאכזב שוב ושוב; אפילו אם פירוש הדבר שאהיה לפעמים מתוסכל מהפער בין הציפיות שלי למציאות. לכן אני לוקח את העניין הזה כל כך קשה, לכן היום הזה מחורבן כל כך. למרות שבעצם ידעתי שזה לא יקרה, המשכתי לקוות להתעשתות של ביה"ד והצבא. זה לא קרה.

      זה הרי באמת טיפשי מצידם כל העניין הזה, בסופו של דבר. הם במו ידיהם מגישים לנו את הניצחון. אם הטענה שלהם היא שאנחנו רוצים להשתמש בסרבנות כדי לשנות את המציאות הפוליטית, הם גורמים בדיוק לכך שהסרבנות שלנו תשנה את המציאות הפוליטית. בכך שיענישו אותנו עונש רציני הם ייצרו בדיוק את מה שהם רוצים להימנע ממנו - יהפכו אותנו לקדושים מעונים. בעל כורחם, עונש כזה ייצור הד ציבורי לסרבנות, הד ציבורי להתנגדות לכיבוש, וגידול של מספר הסרבנים. בדיוק ההפך ממה שהם מעוניינים בו. הרי ברור לכולם שעדיף לתת לנו לעשות שירות חלופי מאשר לבזבז על כליאתנו עשרות אלפי שקלים בחודש, אז איזו סיבה יש להם לתת לנו עונש נורא? שכנוע? הרי לשכנע אותנו הם לא ישכנעו. להתגייס לא נתגייס. הרתעה שתמנע סרבנות? אבא של אדם, אלכס, הסביר לי פעם איך הוא רואה את הסירוב שלנו. "נערים צעירים מחפשים מלחמות", אמר, "חברים שלכם הולכים לנצרים, אתם הולכים לכלא 4 להילחם במלחמות עצמן, בכיבוש".

      עונש נוראי אולי ירתיע את המספרים הגדולים מסירוב, אבל הוא ימשיך למשוך בודדים. בחור אחד שישב שלוש שנים בכלא ירעיש עולמות הרבה יותר מארבעה שישבו חודשיים כל אחד ואז ישתחררו. האמת? נראה לי שהסיבה לעונש הכבד המסתמן נעוצה בטיבם של מקבלי ההחלטות בצבא, לסוג הפתרונות שהאנשים האלה רגילים לספק בדרך כלל. לא הולך בכוח? נסו בעוד יותר כוח. עדיין לא הולך? קבלו אישור להטיל פצצה של טון. אז סבבה. זיין אותי אבי לוי, זיין אותנו צבא יקר. אני אולי אסבול, אבל אתם במו ידיכם גורמים למה שאתם מגדירים הפסד: הסירוב שלי יהפוך לאישיו, הסירוב שלי יגרור אחריו עוד סירובים. אתם רוצים לנצח אותנו - בפועל אתם רק מבליטים כמה אתם חלשים, כמה אתם מפחדים מאנשים שאף כוח צבאי לא יגרום להם להיכנע.