גם לשמרנים מגיע לחיות

עכשיו, כשאנחנו בצדדים היותר פאנקיים של התקשורת, אפשר קצת להוריד נפיחות ולספר מדי פעם את האמת. והיא, שיש לי סטייה בעניין דיסקים. הצורך שלי לשים יד על כל דיסק שיצא אי פעם הוא כפייתי, ולא תמיד נעים לעין. שכלול של הסטייה הזאת מתגלם בכך שלקראת סוף השנה האזרחית אני מתחיל לנבור בכל רשימות המבקרים בעולם ולחפש עוד ועוד דיסקים שבמקרה לא שמעתי עליהם בזמן אמת (ברגעים האלה מתחילה הנבירה ברשימות 2003, היכונו). ככה הגעתי בדיוק לפני שנתיים ל"Oh, Inverted World", אלבום הבכורה של The Shins, להקה אלטרנטיבית אמריקאית עם ניחוח מקסים. החברים האלה אמנם חתומים בחברת סאב פופ היוקרתית, אבל אלבומם ההוא, בעטיפה תכלת אנמית, לא הגיע לכאן מעולם באופן רשמי. חבל.

והנה, רגע לפני שנגמרת 2003, הוציאו השינז אלבום שני, "Chutes Too Narrow", והוא מוכתר כאן כרגע כאלבום המופת האחרון של השנה. דיסק קצר, פחות מ-35 דקות, 10 שירים ילדותיים (גם העטיפה מאוירת בסגנון סאותפארק) בצליל שמזכיר מאוד להקות אנגליות חדשות. הייתי אומר שזה קצת ערבוב של British Sea Power ו-The Thrills. כלומר פולק, חוף מערבי, מעט פסיכודליה רכה, סיקסטיז ואווירה מעט קברטית בפינות, שמנטרלת את תחושת ה"כאן זה רק גיטרות". כאמור, ביינתים הדיסק הזה מצוי רק באוזן השלישית וחנויות מקוונות, אבל שווה להתאמץ.

כמו שאתם אולי יודעים, הדיסק הכי נמכר בארץ בשבועות האלה הוא אוסף כפול של סיימון וגרפונקל. בעיני זה דווקא כיף ואני מקווה שהקשבתם (ואתם עדין יכולים להקשיב) לתוכנית הרדיו שרקחתי עבורכם מהמיטב של הצמד לצד שירי הסולו של פול סיימון. זה אולי ישן, אבל זה לפחות תרבותי וקלאסי. השאלה היא אם על הגב של סיימון וגרפונקל אפשר למכור לעמישראל עוד כמה יוצרים מהסוג האישי העדין. שהרי אם כבר שמעתם את "צלילי השקט" מאה פעם, למה לא לשמוע משהו חדש מאותה שכונה?

הנה, אם כן, עוד ניסיון סיזיפי להפנות תשומת לב אל אשה שאתם משום מה לא מוקירים מספיק. אמילו האריס היא הדיווה הגדולה של הקאנטרי האלטרנטיבי. היא התגלתה על ידי גרהאם פרסונס, האיש שנחשב לממציא הז'אנר. זה היה בשנות השישים, אני מניח שהוא שם קודם לב ליופיה ורק אחר כך לשירתה (ואולי להפך, בואו לא נשמיץ סתם). בכל מקרה, הם הפכו לזוג והקליטו ביחד, ואחרי מותו, לאט-לאט, היא פיתחה קריירה מרשימה כיוצרת אישית.

אני לא כל כך מבין למה, אולי חסרים לי פרטים כדי לנתח, אבל האריס מעולם לא הפכה לכוכבת ענקית. יוצרים מעריכים אותה, עיתונאים סוגדים לה, היא מקליטה ברציפות, אבל בשביל הקהל הרחב היא קצת סוד. בטח בישראל. בשנים האחרונות יש ניסיון של חברת התקליטים וורנר לדחוף אותה בעולם, ותקליטיה מגיעים גם לכאן. מגיעים.

עכשיו על המדף הדיסק החדש שלה "Stumble into Grace", שהוא מקבץ חדש של שירים מטופחים, שהאריס בקולה המעט סדוק אך אלגנטי מבצעת ביופי רב. העטיפה המוזיקלית המדויקת מאפשרת לשירים להיות בו זמנית מעכשיו ומפעם, מהאלטרנטיבה ומהמיינסטרים, מהפולק, הרוק והקאטנרי. זה באמת יפה, וזה כנראה ימשיך להישאר סוד כמוס.

אלטרנטיבה היא מילה מעט מתחכמת. הנה עוד דיסק שהוא בן זוג הולם לאוסף של סיימון וגרפונקל. והפעם, אוסף ישראלי מקורי ומתוחכם, שהוא אלטרנטיבי ובו זמנית הכי מיינסטרים, והוא מוכיח שהדברים הכי יפים נמצאים ממש פה מתחת לאף.

ליאור מזרחי ערך את "בוסה נובה ישראלית", שמאגד בתוכו 14 קטעים די מדהימים, מתקופות שונות וכיוונים שונים, שלכולם משותף המקצב הברזילאי העגמומי. האוסף נפתח ב"בואי לאילת" בביצוע ליאור ייני, אחד מאותם שירים שחזרו למרכז הבמה דווקא בזכות טחיננ בסופשבוע רגוע של גלגל"צ. בהמשך הקטעים הצפויים מתוך "ארץ טרופית יפה", אבל גם המון קטעים מפתיעים. למשל ביצוע ישראלי לנעימת הנושא מתוך הסרט "גבר ואשה" שהביאו בסיקסטיז רבקה מיכאלי ובני אמדורסקי, וגם "בתי את בוכה או צוחקת" של דבורה דותן ועליזה רוזן מתקופת ששת הימים. "שיר ערב" ("מסתבך והולך") הוא גירסה נשכחת של אריק לביא ומתי כספי למילים היפות של נתן זך. ויש גם חוה אלברשטיין, אריק אינשטיין, ושיר יפה משנה שעברה, "ברזילרה" של האנשים.

לקראת הסוף הולך מזרחי צעד קדימה ומצליח לשבץ את "אולי" של האחים פורטיס, שהוא בוסה נובה באופן מאוד שונה ורוקי. התוצאה היא שעה של בוסה נובה חסרת גיל או תאריך תפוגה, שזה בערך ההישג הגדול ביותר שאוסף יכול להגיע אליו. חבל שאין על הדיסק יותר פרטים על שנות ההקלטה של השירים, אבל למה להיות קטנוני. האוסף הזה הוא התקליט הישראלי הכי יפה של החצי שנה האחרונה. באחריות.

אפרופו בוסה נובה, מהו שיר פופ מושלם? שאלה שקל לענות עליה בשמות של שירים, אבל קצת קשה להסביר למה. קחו למשל את "Black Coffee" ו"Pure Shores" של ההרכב המנוח אול סיינטס. את שניהם הפיק וויליאם אורביט, שגם השתתף בכתיבה של אחד. שני השירים דומים מאוד, אפילו בטקסט יש שורות כמעט מקבילות, ועדיין כל אחד מהם הוא שיר חד פעמי, מושלם, פסגות. מרגע שאתה שומע את הצליל הראשון שלו, הגוף שלך כולו מתמלא תחושת אושר.

הדיון בשיר פופ מושלם תמיד מוביל בסוף גם לפט שופ בויז. אלא שאצלם יש משהו יותר גרנדיוזי. זה לא סתם שהם יצרו כמה שירים חד פעמיים, הם פשוט זיככו סוג של מצב רוח אייטיזאי לכדי שלמות שאי אפשר לטעות בה. קחו רשימה מקרית של להיטים שלהם, ערבבו באופן רנדומלי, ועדין תישארו עם אותו קסם. מה זה אומר? אולי שהפט שופ בויז, לפחות מדרגה אחת מעל אול סיינטס, הגיעו ליותר משיר פופ מושלם, הם הגיעו פשוט לשלמות פופית אולטימטיבית. אין בתולדות הפופ יותר מדי מקרים כאלה. מדונה היא כמובן סוג של דוגמה.

הבעיה הגדולה היא שמכיוון הפט שופ בויז משודרים בזמן האחרון אותות מצוקה. אני לא מצליח לקרוא את סימני המורס, אבל המצוקה בטוח קיימת שם. יש סימנים ברורים של לאות. נדמה לי שגם הם מתקרבים מהר מדי, ראה מקרה דייויד בואי, למקום שבו אין לנו יותר צורך בשירים חדשים שלהם.
מה שלא מפריע להם לעסוק עוד ועוד באריזות מחודשות. חג המולד הנוכחי מקבל מהם דיסק כפול "Pop Art" ובו 35 שירים, שניים מהם חדשים. כל הלהיטים המוכרים כאן, גם כמה להיטים יותר מינוריים, ושני שירים חדשים ולא מוצלחים במיוחד. וכאילו כדי להוכיח את דבריי הם באו ל"טופ אוף דה פופס" והסכימו לעשות שם ביצוע לייב מחודש ל"סה אווידה אה", על הפלייבק המקורי, אבל בהשתתפות נערות קרניבל, כאילו עירומות. היה די מביך.

במהדורה הראשונה של הדיסק מקבלים במתנה דיסק שלישי עם רמיקסים שונים ומשונים. שזה גם דבר שהפט שופ בויז פרטו בשנים האחרונות לפרוטות. אתם ודאי שומעים שהטון שלי מעט ממורמר, אבל אין לי על מי להתמרמר. כי אוסף כפול עם 35 שירים של הפט שופ בויז זה תמיד דבר נעים לקבל ולשמוע. מה העיתוי? מה חדש? למה צריך? והאם לא עדיף שינסו להדליק את עצמם על איזה רענון יצירתי חדש? מי אני שאכנס להם לתחתונים (לא שהייתי אומר לא).

הנסיעה לעולם הפופ מביאה אותנו מיד אל הדיסק החדש של אלישיה קיז, שעונה לשם המהמם "יומנה של אלישיה קיז". הדיסק הזה הוא מסוג האירועים השמנוניים של עולם הפופ, שמראש כמעט ואין לך כוח אליהם. בואו ניזכר: לפני שנתיים בדיוק יצא תקליט הבכורה שלה, "Songs in A Minor", שלא רק זכה לביקורות מצוינות, אלא גם נמכר בעולם ביותר מעשרה מיליון עותקים, וזיכה את קיז בסט פרסים שלא היה מבייש את פול מקרטני.

קיז עוד לא הגיעה לגיל 20 וכבר היתה למגה-מגה-מגה סטאר, כשכולם מציינים בהנאה את העובדה שמאז גיל שבע היא מנגנת בפסנתר, מה שמבטיח לנו שהיא ילדה טובה ורצינית ולא איזו צ'יפריחה מהגטו. קיז גדלה על נינה סימון ואריתה פרנקלין ולא על גסויות של ראפרים, ולכן המוזיקה שלה היתה מלכתחילה נקייה ונוחה לכל אוזן. כמובן שההצלחה הענקית יכולה היתה לשתק אותה, אבל קיז לא נבהלה. ובתקליט השני שלה היא מציגה את עצמה עם אותן צמות קלועות לתוך הראש, רצינית אך חתיכה, הייתי אומר, הכוסית הנערצת של הפקולטה למשפטים.

אני יורד עליה ויורד עליה, אבל זה לא אומר שהיא זמרת לא טובה או משהו כזה. בעיני יש על הדיסק הזה מעט זיעה מיותרת, כאילו בניסיון להראות שכל שיר מגוון מקודמו, ומעט סמיכות יתר בהפקה. אבל אם אתם אוהבים סול מסורתי, קשה לחשוב על משהו שלא ימצא חן בעיניכם בדיסק הזה. גם לשמרנים מצטיינים מגיע לחיות. הנה, אמרתי את זה.