פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שבי לי: מתנה משמיים

      טלי שמיר חושבת שדובר קוסאשווילי אמנם חושף את הבולבול של גיבורי "מתנה משמים" אינספור פעמים, אבל לא מצליח לערטל את נפשם אפילו פעם אחת

      סרט שני כבר לא מותיר מקום לספק - דובר קוסאשווילי יודע לביים. הוא יודע לעשות את כל הדברים האלה שקשורים בקומפוזיציה וקצב, הוא מקצועי בהדרכת שחקנים ויכול לגרום להם להיראות כאילו נולדו עם שיני זהב באור יהודה הגרוזינית, אפילו אם מעולם לא יצאו את גבולות החמישיה הקאמרית. ועכשיו, כשיש לו קצת יותר כסף, אפשר לראות שהוא יודע לעשות את זה גם בתנועות מצלמה: השוטים שלו כבר לא סתם עומדים, אלא מתנועעים להם ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה ובסיבובים. בקיצור - סרט של קוסאשווילי נראה כמו שסרט צריך להיראות, כמו משהו שמישהו מוכשר ביים. וזו, כרגיל, מחמאה לא קטנה בסטנדרטים מקומיים.

      "מתנה משמים", סרטו השני של הבימאי הגרוזו-ישראלי, מספר על חבורה של גברים מוצ'ו-ערסים (וגרוזינים כמובן), שעובדים כסבלים בשדה התעופה ומתכננים לעשות קצת כסף קל בגניבת יהלומים. אנחנו עוקבים אחריהם בימים שלפני ביצוע העסקה, במהלכם הם עסוקים בלזיין, להרביץ, להתייחס לנשים שלהם כמו קקות, לבגוד, להתחתן עם בתולות, להטריד את אמהותיהן האלמנות, לאיים, כמעט לחתוך אחד לשני את הזין, לדאוג שהבנות לא יביאו הביתה לא-גרוניזים, והתחביב המקומי: להרים לנשים של יריביהם את החצאית, להפשיל את תחתוניהן ולחשוף את ערוותן בפומבי.

      נשמע קצת מטריד? עצוב משהו? אז זהו, שלא. הכל ב"מתנה משמים" נעשה ברוח טובה כל כך, עם המון-המון שמחת חיים מז'אנר האותנטיקה, ועם המון ביטחון עצמי. נראה שהבמאי ניסה לעשות את התרגיל הקולנועי הקוסטוריצי הזה של למהול את העצב בשמחה, רק שבטעות נשפכה לו כמות גדולה מדי של שמחה, וכל מה שכרוך בקושי נותר כזיכרון חיוור בלבד, שלא ברור אם אי פעם בכלל נולד. קוסאשווילי אמנם מראה את גיבוריו במערומיהם הפיזיים כמות לא מבוטלת של פעמים, אך לא מערטל את נפשם אפילו פעם אחת. והתוצאה היא אולי לא בורקס ממש, אבל לא הרבה יותר מאשר בורקס איכותי, עמיקם סטייל.

      "חתונה מאוחרת" הציג התנגשות ערכים: החברה השמרנית אל מול המודרנית, הבועה הגרוזינית אל מול המציאות הישראלית, השידוך מול האהבה. ההתנגשות העמידה את הגיבור בפני דילמה קשה ואת ההתלבטות אפשר היה לראות על המסך. ב"מתנה משמים" כבר אין שום התלבטות ושום נעליים, אין עולם מחוץ לגטו, אפילו ביבי גרוזיני, אפילו פסל החירות, לכולם ברור בדיוק מי הם. כנראה שאם אף אחד לא לומד פילוסופיה, אז אין שום סיבה לדיאלקטיקה. קוסאשווילי מצייר לפנינו חברה בראשיתית, ארכיטיפית. מדובר במקרה בגרוזינים, אבל באותה מידה אלה יכלו להיות גם אסקימואים מבודדים או בבונים. זה שבט: כל הגברים אותו דבר - רוצים רק לזיין, לסרס את המתחרים ולהוכיח שהזין שלהם הכי גדול; כל הנשים אותו דבר - ששות אלי דיכוי, מקבלות את המקום שלהן בהכנעה ובשמחה גדולה, גם כשהן מורדות זה רק בכאילו, בטיזינג, בשביל המשחק, וגם הן יודעות שכלה היא לא כלה אם לא נחטפה ונאנסה על ידי בעלה לעתיד. לכן עד לדקות האחרונות של הסרט אין סיכוי להזדהות עם אף אחד, אין סיכוי להרגיש ואין סיכוי להבין מי נגד מי, מי אח של מי, מי זה מי ומה ולמה. אין פה דמויות אלא שרטוט אחיד וקפוא של דמות אחת בלבד. הדמות החיצונית היחידה היא אולי מנתחת הלב הרוסיה שמנהלת רומנים עם כמה מהגרוזינים, אבל גם היא לא שונה במיוחד, ובכל מקרה היא דמות מודבקת ואמינה בערך כמו האפשרות שזאזא כותב דוקטורט בפילוסופיה בזמן שהוא ממשש את הסינר הגרוזיני של אמא שלו.

      כאלה הם פני הדברים בשכונה שלו, יטען דובר, זוהי המציאות בלי התייפייפויות והתחסדות, ולעזאזל הפוליטיקלי קורקט. מי אני שאשפוט אותו - אמנם יצא לי לעבור באור יהודה כמה פעמים עם אוטובוס, אבל אצלי בבית אוכלים רגל קרושה. אז יכול להיות שזה באמת ככה, או לפחות ככה רואה דובר את הדברים, אבל זה כל כך מלא בעצמו, כל כך שמח וטוב לב, שזה פשוט עצוב.