גברת תפתחי, זה פרודו

אחרי ש"אחוות הטבעת" העיר לחיים ב-01' את הארץ התיכונה על כל השוכנים בה, כשהוא יוצר ומציג עולם עשיר ואמין באופן חסר תקדים בהיסטוריה של הקולנוע, ולאחר "שני הצריחים", שפרץ גבולות רבים נוספים עם הדמות הדיגיטלית הריאליסטית ביותר שנוצרה, הקרב המרשים ביותר שנראה על מסך הכסף, וכל זה מבלי ליפול באיכותו מהסרט הראשון, ולפעמים אף לעלות עליו - אי אפשר שלא לתהות, לפני הצפייה ב"שובו של המלך", מה עוד כבר יש לפיטר ג'קסון בשרוול, מוכן לשליפה? אז זהו – שיש לו, והרבה.

עם "שיבת המלך" ג'קסון עושה את הבלתי ייאמן ויוצר את פרק הסיום הטוב ביותר שנעשה אי פעם לטרילוגיית סרטים, כשהוא שובר ומרחיב את הגבולות שהוא עצמו יצר בשנה שעברה. כמו "שני הצריחים" גם הסרט הזה מכניס אותנו, אחרי הקדמת סיפור רקע קצרה ומרתקת, ישר לאקשן. סאורון עצבני מתמיד, ממלכת גונדור מותקפת, פרודו וסאם מתקרבים להר הדין – והפעם אין סרט המשך, הכל נגמר כאן. הסרט מדלג, כמו קודמו, בין מעללות אראגון, גימלי, לגולס ושות', לבין אלה של פרודו, סאם וגולום, רק שהפעם אלייז'ה ווד פחות נודניק, ולגולס עושה יותר טריקים.

זוכרים את הקרב על נקרת הלם? תשכחו כל מה שראיתם שם. ג'קסון מצליח ליצור כאן קרב ארוך יותר, טוב יותר, עם כמות כל כך גדולה של לוחמים, יצורים, אירועים וריחופי מצלמה משוגעים שקשה להאמין שאנחנו באמת רואים את זה. אני יודע שאני נשמע קצת כמו יחצ"ן, אבל האמינו לי - "גלדיאטור", "לב אמיץ", "שני הצריחים" – כל סצנת קרב מרשימה שהכרתם תיראה פתאום קטנה ומסכנה לעומת מה שתקבלו כאן. אבל "שובו של המלך" לא מסתכם רק באקשן ואפקטים, הוא גם משמר את אווירת השינוי המרגשת מ"אחוות הטבעת". אם בסרט הראשון חווינו עם ההוביטים וחבריהם את אי הוודאות לגבי עתיד המסע וסופו – על כל החששות והסקרנות סביבו, ב"שובו של המלך" אנו זוכים להתמודד יחד איתם עם חולשות ותסכולים לקראת סוף הדרך, תוצאות המסע והחיים אחריו.

למרות אורכו של הסרט, כשלוש וחצי שעות, הוא עובר מהר, לא משעמם לרגע. אחרי שהוא ייגמר - תבקשו עוד. ותקבלו: ג'קסון מציג לנו שרשרת אינסופית של סופים בחצי השעה האחרונה (אל תיפלו לפח ותמחאו כפיים או תקומו לפני שתראו את הכתוביות עולות), ממש כאילו גם לו קשה לסיים את הטרילוגיה, והוא שב וחוזר לעוד הדרן קצר, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד פצפון. תתענגו על אחד מהרגעים האלה, הם האחרונים שתראו, לפחות עד שג'קסון יממש את הבטחתו להפוך גם את "ההוביט" לסרט.

מה שמפליא יותר מכל בהפקה הגרנדיוזית הזו, זה הצוות והסיפור שמאחוריה. הבמאי פיטר ג'קסון, ניו זילנדי חביב וגאה, שאף אמר בעצמו שהצעד ההגיוני היה לא לתת לו את הפרויקט הזה, הצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולהעביר את אחת ההפקות הכי מושקעות, מדוברות ויקרות בקולנוע האמריקאי – לעשייה ניו זילנדית טהורה.

אחרי שני סרטי אימה מטורפים, מוקומנטרי על תעשיית הקולנוע (בו השתתף גם ראש "מירמקס" הארווי ויינסטיין), סרט על בובות מסוממות ושוחרות סקס, ו"יצורים שמימיים" הקטן והמוערך שהופק בשיתוף עם "מירמקס", פנה ג'קסון ל"עיר הרשע", בו הרבה להשתמש בפעלולי מחשב ושם גילה את האפשרויות שהם פותחים. בדיוק באותו רגע החליט ג'קסון שהגיעה השעה לצלם את חלום חייו – רימייק ל"קינג קונג". רצה הגורל והתזמון לא היה מתאים. באותה תקופה כשלו בקופות "גודזילה" ו"סופר ג'ו יאנג", ואף אולפן לא רצה להרים הפקה נוספת על יצור ענק. ג'קסון פנה לאופציה השנייה מבחינתו, "שר הטבעות", סדרת ספרים שעדיין לא זכתה לעיבוד קולנועי ראוי. לאחר שצילם ועיבד קטע קצר בשביל "מירמקס", בו הדגים את יכולותיו ותוכניותיו לגבי העיבוד הקולנועי, נקלעו ג'קסון ו"מירמקס" לאי הסכמה לגבי מספר הסרטים שיופקו. ג'קסון רצה שניים, האולפנים רצו רק אחד. הפרויקט התגלגל ל"ניו ליין סינמה", שנתנו אור ירוק לשלושה. הרבה אמון נתנו אולפני "ניו ליין" בפרויקט הזה – שלו היה נופל, היה לוקח אותם איתו.

ג'קסון הגביר הילוך, כשהוא מתעקש, כמו תמיד, על צוות ולוקשיינים ניו-זילנדים. את התסריט הוא כתב עם פרנסיס וולש, התסריטאית של סרטיו הקודמים, ופילפה בוינס, שזה הפרויקט הראשון שלה, כמו גם של רוב הצוות, שהורכב מאנשי תעשיה חדשים. במקום הבחירה האוטומטית בחברת האפקטים של ג'ורג' לוקאס, ILM, הוא פנה ל WETA, חברה ניו זילנדית קטנה ללא ניסיון רב. גם על שחקנים הוא לא התפשר וסירב להעמיס את הסרט ביותר מדי כוכבי על עם שמות גדולים.

כן, זה הסיפור אשר יסופר על פרודו ג'קסון, שעד כה עשה סרטים רק בפלך (ובאמת דומה להוביט), שבגיבויו של ניו ליין גנדלף קיבץ לו את "אחוות טרילוגית שר הטבעות", ויחד הם יצאו למסע אתגרי, שסופו עלום, להשמדת טבעת הרוע והמסחריות ההרסנית של הוליווד, ולנסות ליצור עולם סרטים טוב יותר, לבני האדם והסובבים אותם. האם הוא הצליח? אני חושב שכן. כוחה של הטבעת חזק, ובמהלך המסע גם פרודו ג'קסון נפל בקסמה המסוכן, אין ספק שהסרטים מוסחרו היטב וניתן גם למצוא בהם סצנות הוליוודיות טהורות, אבל בסופו של דבר, אפשר לומר שהוא הצליח.

אז מה מרים את הסרט הזה, ואת שני אחיו הקטנים, מעל שאר הסרטים? מה יש לג'קסון שאין לאחרים? ההקפדה על הפרטים הקטנים ביותר, מהלבוש, מהתפאורה, מאתרי הצילום – הכל מבוים בקפידה עם דמיון חסר גבולות ועולם עמוס בפרטים – אין שוט אחד משעמם, אין אתר שלא ישאיר את הצופה פעור פה, אין דמות שלא תרגש, תפחיד או תתחבב. ג'קסון השכיל לבוא עם נקודת המבט שלו על הסיפור, וחותמו נראה בבירור במרבית הסצנות וההתרחשויות, וזאת תוך שמירה על רוח הספרים והמסרים של טולקין. הדובדבן בקצפת בסרטים הללו הוא ללא ספק עבודת המצלמה. ממשחקי תאורה קטנים ועד שוטים מטורפים שמתחילים על גג הצריח ונגמרים עמוק באדמה, מצלמה שמרחפת על שדה קרב שלם, עוברת בין אורקים, מלווה חיצים, נעה בין יצורים – והכל בצורה כל כך אלגנטית, נקייה ומוקפדת, שמשאירה את הצופה ללא מילים. ללוקאס יש עוד הרבה מה ללמוד ממנו על העמדת סצנות קרב הירואיות, ולסטיב