"Iggy Pop - Skull Ring, הליקון
כמי שהוציא אלבומים טובים אחרי אלבומים רעים ואלבומים מצוינים בין לבין אלבומים בינוניים, לעקוב אחרי קריירת הסולו הארוכה של איגי פופ הפך באיזשהו שלב למשימה די מייגעת. למי יש כוח לבדוק כל פעם מחדש אם הצליח לו או לא הרי גם כשזה יוצא טוב ברור לגמרי איך זה יישמע. באופן אישי, התייאשתי מלעקוב מזמן. אבל איחוד של איגי והסטוג'ס? זה כבר משהו אחר. זה כבר באמת דורש בדיקה.
על הנייר, איחוד היסטורי של איגי פופ עם הגיטריסט רון אשטון ואחיו המתופף סקוט (הבסיסט דייב אלכסנדר התפגר לפני כמעט 30 שנה) נשמע כמו משהו שעדיף היה להימנע ממנו וסיכון שעדיף היה לא לקחת. אבל הסיכון נלקח, ולמרבה ההפתעה דווקא היה כדאי, שכן הוא הוליד את ארבעת השירים הטובים יותר ב-Skull Ring, אלבומו החדש של איגי.
השיר הפותח את האלבום, Little Electric Chair אחד מאותם ארבעה מתחיל בפתאומיות מחשמלת, די כמו שהתחיל Search and Destroy שפתח את האלבום האחרון של הסטוג'ס, Raw Power. עם כזאת סגירת מעגל, כבר הכל היה שווה. תחיית הרוקנרול הגולמי של הסטוג'ס ממשיכה בשיר הנושא, שמבהי
Pearl Jam, Lost Dogs, nmc
מדפיהם של מעריצי פרל ג'אם ודאי כבדים מאוד. לא אתפלא אם מדפיו של איתי נאור קורסים תחת הכובד של כל אותם בוטלגים רשמיים אינסופיים שהלהקה מוציאה. אין להמעיט בנחישות, במתמידנות, בנאמנות ובחריצות הדרושים כדי להיות מעריץ אמיתי של פרל ג'אם - תחביב הגורם, בין היתר, לכאבי גב חמורים. מזל שאני לא מעריצה של פרל ג'אם. אין מה להגיד, אין לי את הסטמינה הדרושה. מה שלא אומר שאני לא יכולה להפיק הנאה מ"לוסט דוגס" אלבום כפול של בי-סיידז, קטעים נדירים וכל מיני קשקושים שפרל ג'אם הנפיקו במשך השנים לצד הריליסים המרכזיים שלהם, שגם כאלה לא חסר ברוך השם.
בין 31 הקטעים (30 גלויים ואחד יעני מוחבא בסוף, לזכרו של ליין סטיילי, סולן אליס אין צ'יינז) אפשר למצוא קטעים מרגשים וקורעים, קטעים טובים יותר וטובים פחות וגם כמה בדיחות (Gremmie out of Control למשל), שאולי אין להם ערך רב אבל לפחות הם מלמדים אותנו שאדי וודר לפעמים גם מריץ דחקות (מי היה מנחש?). הסדר של הקטעים באוסף לא כרונולוגי, מה שהופך את כל העניין לפחות חוויה אספנית אוב