חושם

אסכולת שדרני הקווים, אנשי הצבע, הסייד-קיקים מטעם עצמם, תפסה תאוצה של ממש במחוזותינו בשנים האחרונות. ראשונים לגלות את ערכו הקלורי הרב של התוסף היו עורכי משדרי הספורט, שהעמידו קונוסים נשיים נאווים על תקן "האוזניים והעיניים שלנו במגרש". אם לילך סונין האלמותית, שמאז הספיקה לשגשג ולייצג איזו ספורטיביות ירחמיאלית שהעמידה אותה בחזית קידום מוצר לביטול הזיעה מבית השחי, אם בקי גריפין, על תלתליה הרכים וחזות ה"אני מחזיקה מיקרופון פשוט כי אני האשה הכי רזה באיצטדיון" שלה, לצד תואמות משוכללות פחות – גילי שם טוב, אופירה אסייג ועכשיו גם הילה קובו בערוץ הראשון. כולן היו בנותיי, כולן לבטח חובבות ספורט מושבעות מינקות, אף אחת מהן לא היתה רואה מסך לעולם אילו נראתה כמו אחד, ציון נאנוס, למשל.

מכל מקום, אביזר עיתונאי זה הפך לנדבך משמעותי גם בתוכניות בידור, וזכורים בעיקר רועי לוי אצל טל ברמן ושבי זרעיה אצל דודו טופז, כאנשים שעיקר תפקידם היה לתת אתנחתאת סטנד-אפ פטורה ממס באמצע תוכנית בידור שהידרדרה אל התפל או הנוגה. אלא שמדגרת שדרני הקווים הבולטת ביותר של השנים האחרונות היא, כמובן, תוכניתו של גיא פינס. פינס זה חלק עם העולם את הפלא האיה ושירלי, את חסדיהן של האחיות לבית צ.פיק, כעת את קרין מגריזו הפוטוגנית עד לחשד להתערבות דיגיטלית, ואף צלע גברית נמצאה לו לז'אנר: חיים אתגר.

תפקידו של אתגר להוסיף מאישיותו המבדחת לאייטם יבשושי כלשהוא ולשדרג אותו ממדרגת הסיקור העיתונאי אל מדרגת הסיקור החיים אתגרי. כלומר, כאשר מונחת ההזמנה היחצנית על שולחנו של גיא פינס לסקר את טקס השקת קו אופנת החורף של קסטרו בחניון רידינג בצפון תל אביב, לא מספיקים לעניין צוות צילום ושחף סגל קורקטית. העניין הוא פלטפורמה מצוינת לסיקור בעל ויץ ייחודי, כזה שיוגש לצופה מבעד לעיניו של האיש למשימות מיוחדות – חיים אתגר. הנחת היסוד מאחורי השיבוץ אומרת, "חיים אתגר מביא עמו למסך רעננות שובבה, שנינות גופנית ועליצות מילולית שיהפכו אפילו את מדבר הנדנוד היחצני הזה לג'קוזי מבעבע ומפכה". וכך, באחת, הופך האייטם על קסטרו ל"חיים אתגר עושה חיים משוגעים בחניון רידינג בתל אביב – הכינו את הרגיעונים". הגולם לא קם על יוצרו, כי אם יצר אותו בצלמו להיות גולם מסוג אחר.

מיתוגן של כתבות השטח שטוחות המבע של אתגר כתת ז'אנר בתוך ז'אנר הבדיחה העיתונאית – ממילא - של תוכניות הבידור וסיקור עולם המפורסמים, גורם לעורכיו של אתגר להפוך את נוכחותו באירוע לאירוע העיתונאי עצמו ולאייטם המעניין, לכאורה באמת, את הקהל בבית. כלומר, הקהל בבית אינו מעוניין באמת בחמודותיה של קרן מיכאלי, בקימוריה של רומי אבולעפיה או בגווה המהדס של גלית גוטמן מתקשטות בקסטרו, כי אם בזווית הראיה של חיים. משהו בסגנון "חיים יסדר", אבל עם התחייבות לעינוג עצמי. אתגרי.

כך אמנם נדמה: אתגר נהנה מקטעי ההבל וההשתטות הרבים שלו הרבה יותר מכל מרואייניו. כאשר נשלח לכסות את השקת יוזמת ז'נבה ותחב מיקרופון של לץ חלול מבט אל פניו הנבוכות של ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר, התכתב עם צופיו מעל לראשו של האמריקאי הדגול במיל' ואמר: "ג'ימי קרטר זה סבבה, גם השלום בסדר, אבל חיים אתגר, הנה לכם איוונט עיתונאי בפני עצמו, התרחשות התלויה רק בכוח יכולתה לשעשע את עצמה כדי להצדיק את נוכחותה באותו מרחב עם נשיא ארה"ב". מבחנו של אייטם חיים אתגרי הוא במידת שביעות הרצון של אתגר מאתגריותו המקושקשת גופא – כל המרכיבים האחרים שהופכים מידע למעניין וראוי לצפיה, בטלים בשישים לעומת מרכיב היסוד: כיצד קלטה המצלמה את דמותו של חיים על רקע האירועים, כיצד התמזגו הלצות החושם הלא מודע לעצמו שלו ב"חדשות" לשמן יצא מלכתחילה לשטח.

ואפשר שאם אתגר היה נהנה מחדות לשון גדולה יותר, ממידה של אירוניה עצמית, וחוסך מהקהל את עמדת המוצא שלו של מטאטא שאיבד את המחסנית שלו, את העוויות הפנים שנדמות כמו ג'ים קארי חולב עטינים, את הומור המדריך המאגניב בצופים שמסתכל לחניכות שלו בתוך החולצה ואומר – "רק בדקתי את הקשר שלך בעניבה", את הבעת ה"פעם נראיתי ממש טוב, אני מכיר מישהי שמוכנה להישבע על זה" שעל פניו, את התחכמויות הנונסנס שמעידות לא על רוח שטות ילדותית – כי אם על סוג של אוטיזם אינטלקטואלי, את הבור בלי תחתית של הנרקיסיזם שלא מסתמך על כלום שלו, אולי היה ניתן לעשות לו הנחת תעריף מתקשים.

אבל לא. אתגר הוא ביצה שבוקעת מתוך עצמה, רק כדי לגלות שקוטרו של העולם בחוץ גם הוא של ביצה. דמות שטווח היכולות שלה כה מוגבל, כה צפוי וידוע מראש – עד כי אין כל עניין לצפות בה, אלא כדי למדוד את שביעות הרצון העצמית שלה בכל רגע נתון. שכן מדד זה, גם בעיני אתגר, גם בעיני שולחיו – הוא הפרמטר האמיתי למצוינותו של שדר הקווים החדש, החיים אתגרי. וכך בלולאה אינסופית שמונעת מכוח החיבה שלה לעצמה, ממשיך חיים אתגר להתקיים בתוך עולם מאושר ושולי של אייטמים בטלים, אך נפלאים בדרכם בעיני עצמו, עולם של סיפוקים פרטיים חד פעמיים, עולם שעצם הניסיון לגחך עליו מגחיך את המגחך עליו, עולם בו חיים אתגרים מביטים בבבואתם המשתקפת במראה ושואלים את זו: "את מדברת אליי? לא, כי אני לא רואה כאן אף אחד אחר". והבבואה משיבה: "אין כאן באמת אף אחד, חיים. רק אני ואתה. אתה ואני. חיים ואתגר. אתגר וחיים. אנחנו העולם, חיים. אנחנו העולם".