שוטים ונהנים

ישנם ספרים שלא צריך סיבה מיוחדת כדי לכתוב עליהם סקירה עיתונאית; הקורא ימצא בהם תמיד תשובות לשאלות שמעסיקות אותו באותו רגע. באופן פרדוכסלי, מדובר בספרים הטוענים טענות זהות פחות או יותר לגבי העולם והחיים בכל מקום ובכל זמן ומספקים הסברים לבעיות המשותפות לבני אדם באשר הם. כזה הוא ה"טאו דה צ'ינג", המיוחס לחכם הסיני לאו-טסה, שפורמט יפה במיוחד שלו - דבר נדיר במקומותינו - בכריכה קשה, מודפס על נייר איכותי ומאותר באיורי קליגרפיה, בתרגומו הלא קונוונציונאלי של נסים אמון ומלווה בהערותיו (הופיע לפני שנתיים בהוצאת אבן חושן תחת הכותרת: "ספר הטאו" ושתי מהדורות נוספות שלו כבר יצאו לאור) - עומד על מדפי חנויות הספרים.

בבסיס התקופה המודרנית, שאת ניצניה ניתן לזהות עם עליית הרנסנס האירופי בסוף ימי הביניים, עומד רעיון ה"קידמה" - עקרון ניהיליסטי מהגדרתו: אם יכולה התרבות האנושית להתקדם בלי סוף, אין היא נעה מנקודה מסוימת לקראת אחרת, אלא מתוך, בתוך ולעבר ה-כלום (nihil) - המביא לנטישת מסורות ארוכות ימים שהכתיבו לאדם את הדרך בה ניהל את חייו. את תוצאות הערעור המודרני על עקרונות יסוד, שבחסות החוכמות הגדולות של העולם הועברו משך אלפי שנים מדור לדור ומפה לאוזן, אנו חווים עד היום: בלבול, חשד, ייאוש ואובדן דרך ומובן הן תחושות המהוות חלק אינטגרלי מן המציאות הנפשית של בני זמננו. אם קיימת אפשרות לצאת ממצב זה, היא עוברת בהכרח דרך אימוץ מחדש של רעיונות על-זמניים, שהוכיחו את עצמם בטרם הפך המודרניזם תפיסת עולם ודרך חיים מחייבת בכל מקום ושבניגוד לניסיונות "פוסטמודרניים" חסרי משמעות, ישרדו גם את התמוטטותו.

"שכחת החשוב ביותר", זוהי ההגדרה המאפיינת טוב מכל את חיי האדם כיום. את התעלמותה של האנושות מיסודות קיומה שלה מחד ומן ההוויה הכללית מאידך, ניתן להסביר בשתי רמות:
א. הקיום הוא נושא שלכאורה מודע אליו כל אחד מעצם היותו. אלא שכידוע, דווקא את מה שאמורים לזכור תמיד, מה שנתפס כמובן מאליו ושנדמה שאין כל צורך להזכיר, נהוג לשכוח!

ב. בפרספקטיבה רחבה יותר, נובעת שכחת האנושות את מקום הימצאותה ההיסטורי מהתרחקותה הטבעית ממקורותיה, תנועה על פיה מתנהל העולם מאז שנוצר והצפויה להוסיף ולהתעצם, עד שתגיע לשיא, שיהווה גם נקודת מפנה, בה תהפוך השכחה - אצל אחדים לפחות – סוג של זיכרון.

הרעיון על פיו אמור, יכול וצריך להשתנות יום אחד אופן הקיום - זה העכשווי, המאפשר לאדם להתמיד בעוורנו מול כל גורם שעשוי להעניק טעם לחייו ולהבטיח את המשך קיומו על פני האדמה - עלול להישמע הזוי למי שאינו מורגל בכגון אלה. למעשה, הוא מתחייב ע"י ההגיון. לשכוח את ערכיו המוחלטים של הקיום, כפי שעושה האדם בימים אלה בשם אלף ואחד רעיונות טיפשיים ומטרות רדודות, פירושו להתעלם ממה שלא יכול להיעלם, מה שבמוקדם או במאוחר מזכיר את עצמו, בצורה כואבת פחות או יותר. אותו הגיון תקף גם במישור האוניברסלי. אם נידונה האנושות כולה להתדרדר, תרבותית וקיומית, אל פי התהום – עובדה שלאישורה מספיקה בחינה שטחית של המציאות בה אנו חיים – תמיד יימצא מי שיבהיר לאדם את מיקומו ויזכיר לו את האלטרנטיבות ביניהן יהיה עליו לבחור בטרם יוחלט אם ימשיך בדרכו מטה, או יבצע תפנית חדה כלפי מעלה. ולכשתשמע התזכורת – הנקרית, אגב, בדרכו של כל אחד, לפחות פעם בחיים – או אז, כפי שכבר נאמר: "מי שאוזניים לו - שיישמע!"

לאו טסה הוא אחד מהחריגים שתפקידם היה ועודנו להתריע בפני האדם על מצבו, להסביר לו את המטרה האמיתית לשמה נוצר ולהצביע בפניו על הכיוון בו עליו להתקדם על מנת להגשימה. החכם הסיני הוא מורה דרך, במלוא מובן המושג, כזה המוליך את העוקבים אחריו לעבר המשמעות האמיתית של החיים, שמצדה, אינה אלא אותה דרך ('טאו'), בסופה ממתין למי שלמרות הקשיים לא התייאש מלחפש המקום הגבוה ביותר אליו יכול להגיע כל אדם: "כי כל השואל יקבל והדורש ימצא והדופק ייפתח לו", מבטיחה הברית החדשה (מתי ז', 8), שלמרות הבדלי הניואנסים, מעניקה שיעור דומה לזה של הסיני הגדול.

הרצף ההיסטורי שנפתח ב-"שיר" של הפרה-סוקרטי פרמנידס, עובר דרך הגנוסטיקאים הנוצריים, ההוגים המוסלמים של ימי הביניים, המאסטרים היפנים של אומנויות הלחימה ומגיע לפילוסוף הגרמני בן ימינו מרטין היידגר, רצוף שימושים קונספטואליים ב"דרך" (odos, way, voie, טריקה, דו,Weg ), אחת המטאפורות המרכזיות של המחשבה בכל הזמנים. לא לחינם, מסביר לאו טסה! שכן, מתחת לפני השטח, בתשתית העולם ממש, נמצא עיקר העיקרים, שרק בגלל ששום כינוי לא ישכיל לתארו, קוראים לו בשם השביל המוביל אליו, משעול שהוא עצמו מהווה. את הבעיה הגדולה ביותר, היא גם המטרה הנעלה של החיים, אפשר להגדיר אם כן כ"חיפוש דרך"; בעיה, כי בכל מקרה, מתוך ערנות לכך או בעיניים עצומות, כולנו פוסעים עליה זה מכבר. מטרה, משום שרק העלייה הרצונית עליה – המחייבת קפיצה ממצב המודעות הרגיל לאחר, שאת טיבו מקשות לתפוס השפה התקשורתית והרציונאליות המכניסטית אליהן הורגלנו משחר ילדותינו - תקנה לחיים את מלוא מובנם.

השיטות המעשיות שפיתח האדם כדי לחבור לאותה דרך – או במילים אחרות: להתאחד עם ה"טאו" של לאו טסה, לזרום עם ה"נהר" של הרקליטוס, לצפות ב"עולם האידיאות" של אפלטון, להיות ערני ל"אטמן" של ההינדים, לגלות את "האוצר החבוי" של הסופים, לפגוש באלוהים פנים אל פנים ולהינצל כמו יעקב ההופך ישראל - רבות מספור, אך בעיקרן פעולה אחת פשוטה: הפניית המבט מן הטירוף הטורף שמסביב לעבר המודל על פיו נוצרו האדם והעולם, מקור אליו יש לשאוף תמיד שיידמו, כי אליו הם עתידים לחזור בסופו של דבר; קפיצה, או פסיעת צעד לאחור, מן המבולבל אל המסודר, מן השולי אל העיקר, מן ההווה אל העבר, בו טמון הפוטנציאל לעתיד שונה, טוב יותר.

ולכל מי שהגיע עד כאן ולא חש בצורך לעלות על הדרך המובילה אל חנות הספרים הקרובה על מנת לערוך היכרות אינטימית יותר עם רעיונותיו של לאו טסה, נזכיר אחת מאמרותיו של החכם הזקן: "אם ישמע שוטה על ה-'טאו', יפרו