חומר רע

השמועות מספרות שעל אף שהיה חבר מן המניין במועדון החשישאים, לא נהג לרוב בודלר לקחת חלק פעיל בחינגות ההתמסטלות של החבורה. אולי היה זה משלוח של חומר רע שנפל עליו בפעמים הראשונות, ואולי כפי שעולה מטענותיו, זה לא בדיוק הרעל הנכון לנפש פיוטית כמו שלו. בכל מקרה, דבר אחד ברור - אבי השירה המודרנית, אותו אחד שפקד עלינו להיות שיכורים תמיד (לא חשוב ממה), לא אהב חשיש עד כדי שראה לנכון לכתוב חיבור פסאודו מדעי- חינוכי שלם כדי לשטוח בפנינו את חסרונותיו של הסם. החיבור הזה, "שירת החשיש", הוא הראשון מבין שלושה המופיעים בקובץ "גני- העדן המלאכותיים" (ידיעות אחרונות), העוסק בשלושה משבשי תודעה: יין, חשיש ואופיום.

קשה לחשוב על תוכן מאכזב יותר לכותרת מעוררת ציפייה כמו "שירת החשיש". קודם כל (וזה החלק המעניין דווקא), מתברר שהחשיש עליו מדבר בודלר הוא משהו שונה למדי מהמקובל במקומותינו - מדובר בתערובת של חשיש, קינמון, סוכר, פיסטוקים ועוד מיני מטעמים שנצרכים כשהם מומסים בקפה, ובעיקר מדובר בכמויות אדירות שמניבות תיאורים קיצוניים במיוחד כגון: "אנחות צרודות ועמוקות מתמלטות מחזך... ההזיות מתחילות. העצמים החיצוניים לובשים דמות מפלצתית... אתה פותר במהירות מבהילה בעיות אריתמטיות סבוכות עד להפליא. אתה יושב ומעשן - ונדמה לך שאתה יושב בתוך מקטרתך, וכי המקטרת היא-היא שמעשנת אותך". כל אלה משעשעים לחמש דקות בערך, אחר כך זה מתחיל לעייף. בודלר שוטח בפנינו עוד ועוד תיאורי מקרים מוסרניים ומליציים שהסאבטקסט של כולם הוא, בשפתינו: יכול להיות לך אחלה כיף, אבל אחר כך זה יכניס אותך לבלבלות אדירות, ובבוקר תקום עייף ואיטי. אז אל.

אולי מטעמי זהירות נוקט פה בודלר בגישה כאילו אובייקטיבית, ודבק בלעדית בתיאור חוויותיהם של אנשים אחרים, אך זה מה שהופך את הקריאה בטקסט למשמימה כל כך - זה יותר גרוע מלשמוע מישהו שמספר לך על הסטלה של אתמול - זה כמו לשמוע מישהו מספר על מישהו שסיפר לו על הסטלה של אתמול.

החלק השני, "וידוייו של אוכל אופיום אנגלי", הוא בעצם עיבוד-תרגום לספרו הווידויי של תומס דה-קווינסי (שתורגם כבר לעברית, הוצאת נמרוד), הנושא את אותו שם. החלק הזה הוא המעניין מבין השלושה, ולאו דווקא בגלל תיאורי אופי חוויית ההסתממות והשלכותיה המוסריות, אלא בעיקר בגלל קורות חייו העצובים והמרתקים של גיבורו (שבאופן מוזר מזכירים מאד את הביוגרפיה של בודלר עצמו). נדמה שאת עיקר ההנאה הספרותית שמסב החלק הזה, עם כל הכבוד לבודלר, אפשר לזקוף לזכותו של דה-קווינסי, המחבר המקורי.

החלק השלישי, "על היין והחשיש", הוא מעין קרב שעורך בודלר בין שני הרעלנים. את היין בודלר מחבב ואת אחד הטיעונים לטובתו הוא מוצא בסיפור על אדם אחד שצייר ציור ממש ממש גרוע, ולאחר בדיקה התברר שהוא שותה רק חלב (בחיי! ככה הוא כותב), ומן הצד השני הוא מספר על שופט מכובד ובעל מעמד שהחשיש הביא אותה לפצוח בריקוד קנקן.

אין ספק שלא מדובר בפסגת היצירה הבודלריאנית. אין פה כמעט דבר ממה שהופך את השירה שלו לנפלאה כל כך, אין פה את הרפש העירוני שמופיע כפנינה, ואין פה את וידויו האישי והחושפני של הדובר. יכול להיות שב-1860 הטקסט הזה היה מהפכני ונועז, קרוב לוודאי שגם היום יש לו ערך מחקרי לא קטן, אך ללא הבנה רחבה של ההקשרים החברתיים וההיסטוריים, חוששתני שהספר הזה מספק לא הרבה יותר מאשר חוויה משעממת, מקסימום משעשעת לפרקים.