את הכסף

אחרי שהרוויח את לחמו במשך שנים כתסריטאי של קומדיות (סרטי "ביל וטד", "גברים בשחור", "המלאכיות של צ'ארלי"), החליט אד סולומון להגשים חלום ישן ולעשות את הסרט שתכנן לעשות כבר שנים. סולומון גם כתב וגם ביים את "לוויטי", ומטרתו היתה ליצור סרט רציני וכבד ראש, סרט בעל מסר ומשמעות עמוקה. את זה הוא עשה. אבל גרוע.

חיפוש הגאולה הוא תמה מוכרת בקולנוע האמריקאי. שלל גיבורים אמריקאים גדולים חיפשו אותה, חלקם אף מצאו. יש הרבה דרכים לחפש גאולה ויש גם הרבה סיבות בגללן אדם יוצא למסע החיפוש הנואש הזה. גם הסיבה וגם הדרך ב"לוויטי" הן הצפויות, הבנאליות והברורות ביותר: איש בן ארבעים וקצת רצח נער בן 17 במהלך שוד מזוין בזמן שהוא בעצמו היה נער. אחרי שבילה 23 שנים בבהייה בתמונתו של הנער שרצח, בגזיר עיתון ישן ששמר ותלה בתאו בכלא, מוצא את עצמו הרוצח שוב חופשי. הוא לא רוצה לצאת אל החופשי כי הוא לא מרגיש שכיפר על מה שעשה. לאחר שמבהירים לו שזה לא תלוי בו, הוא מוצא את עצמו משוטט ברחובותיה הקפואים של שיקגו (שצולמו בעצם בקנדה). הוא אמנם ספקני לגבי ההצלחה של מסע הכפרה שלו, מה שלא מונע ממנו לערוך אותו בכל זאת.

השתלשלות העניינים מהרגע בו השתחרר האיש (אותו מגלם בילי בוב תורנטון בלאות שחוחה וייאוש תמידי) מהכלא, היא מופרכת ובלתי אמינה לחלוטין. דבר ראשון הוא ניגש, כמובן, לחנות בה רצח את הנער ההוא לפני כל אותן שנים. הטלפון הציבורי שמחוץ לחנות מצלצל. האיש עונה. בצד השני נמצא מורגן פרימן, בתפקיד מטיף נוצרי. מה הסיכוי שהאדם הראשון שהאסיר המשוחרר יפגוש בצאתו מן הכלא - ועוד לגמרי במקרה! – יהיה מטיף נוצרי שמציע לו קורת גג, עבודה והנחייה צמודה בדרך אל המטרה הנעלה שלו? הסיכוי הריאלי אמנם שואף לאפס, אבל "לוויטי" – על אף שהוא מתחזה לכזה – איננו סרט ריאליסטי. הוא משל נוצרי - לכן לבילי בוב תורנטון יש שם תנ"כי (מנואל ג'ורדן) ושיער ארוך כמו של ישו (עם קצת יותר מפרצים), ולכן המפגש בינו לבין המטיף שמעברו השני של הקו אינו מקרי, אלא גורלי. אלוהים הרי לא ישאיר מסע גאולה כה הרואי ליד המקרה.

העובדה שמדובר במשל מקלה רק במעט את הסבל הכרוך בלצפות בהמשך העלילה המופרכת. המטיף השחור מנהל מעין מתנ"ס התנדבותי בצמוד לחניון בשכונה לא כל כך סימפטית של העיר. בלילה הוא נותן לבני הנוער הפוקדים את מועדון הטכנו הסמוך לחנות את רכביהם בחניון בתמורה לכך שכל אחד מהם ייכנס ויקשיב לדרשה שלו במשך 15 דקות. מנואל ג'ורדן מתחיל לעבוד אצל המטיף בחניון.

דמות המטיף השחור היא כנראה הבעייתית ביותר בכל הסרט. מצד אחד מיילס אוונס, המטיף, מקרין סוג נדיר ונעלה של חוכמת חיים ורוגע על טבעי, וניחן בשנינות, ציניות ותבונה יוצאי דופן. מצד שני הוא תמהוני מגוחך ודי מעורר רחמים. השילוב הזה אפשרי גם הוא רק בקונטקסט של המשל הנוצרי, מה שהופך את כל העניין לפרובלמטי עוד יותר, שכן מיילס אוונס הוא התגלמות הקלישאה ההוליוודית הנושנה של "השחור האלוהי" (מה שספייק לי כינה ה“Super Duper Magical Negro”), שהמוסריות הנשגבת שלו עוזרת לגיבור הלבן להתגבר על הקונפליקט המרכזי של הסרט.

בסרט ”All the Fine Young Cannibals” משנת 60' (עם רוברט ווגנר ונטלי ווד) גילמה הזמרת/שחקנית השחורה פרל ביילי את הדמות הזאת – עברו מאז יותר מארבעים שנה והוליווד עדיין מייצרת כושים קסומים שכל ייעודם הוא לעזור לאדם הלבן. וויל סמית היה כזה ב"משחק החיים" שביים רוברט רדפורד, ומורגן פרימן בעצמו כבר היה כזה ב"ברוס הכל יכול" של ג'ים קארי. המטיף שמגלם פרימן ב"לוויטי" אינו שונה מדמות האלוהים שהוא גילם ב"ברוס הכל יכול", רק שכאן במקום חליפה לבנה ונעלי סטפס יש לו חליפה שחורה ועדיליון מזהב.

בין הצעירים הפוקדים את המועדון נמצאת סופיה (קירסטן דאנסט). למרות שגם סופיה היא דמות קלישאתית ביסודה – ילדה עשירה ומיוחסת שלוקחת סמים ושותה יותר מדי כדי לברוח מהצרות שמסתבר שיש לה בבית – דאנסט מאירה את המסך בדרך שרק היא יכולה, ולרגעים מצילה את הסרט. באשר לתפקיד של סופיה בכל הסיפור הזה, הרי שהיא הדמות האבודה, המלאך הנופל, שהרוצח לשעבר יכול להציל במסגרת המסע שלו. על הדרך מספקת סופיה למנואל ג'ורדן גם אוזן קשבת וכמה תובנות על החיים.

האחרונה ברשימה היא הולי האנטר, המגלמת את אחותו של הנער שמנואל ג'ורדן רצח, שבינתיים גדלה והפכה לאם חד הורית קשת יום. בצאתו מהכלא יוצא מנואל ג'ורדן לחפש אותה, במטרה לעזור לה כמה שהוא רק יכול, כדי לזכות המחילה. נו, אז מזל שהיא צריכה עזרה. ב-מק-רה מסתבר שיש לה בן טין-אייג'ר (שנקרא על שם האח המנוח, כמובן) שיצא לתרבות רעה והסתבך קשות במלחמת כנופיות. יוצא שמנואל ג'ורדן נמצא בדיוק במקום הנכון, בזמן הנכון ובסמטה החשוכה הנכונה כדי להציל את הבן מהסתבכות עמוקה יותר. מושלם. ואחרי שהוא הציל גם את הנערה האבודה וגם הבן הבעייתי, אפשר לומר שמנואל ג'ורדן עשה את שלו – וזה אפילו לא לקח לו יותר מדי זמן. האם כל זה שיפר את הרגשתו ועזר לו להגיע לגאולה המיוחלת, זה כבר לא מעניינינו, כי אחרי מאה דקות מייגעות, מלודרמטיות ורגשניות, גם אנחנו עשינו את שלנו.