לרגע הרגשתי כאילו שנות השבעים שוב כאן. חיילינו בבית מתבקשים לתמוך בחיילינו שבתעלה, אין לפקפק בהחלטות הממשלה, הועדה המסדרת של מפא"י תחליט עבורנו מה צריך לראות, והערוץ הראשון ישדר. אלוהים, רק שלא יחזירו את גולדה ואת הדיסקו. אני אומר לכם, צריך לעשות משהו עם השירותרום הזה. לגזור ולשמור, להתחיל לאסוף דברים שקשורים בו. פוסטרים, הזמנות, השמלה של גלי עטרי זה קאלט. תוך כמה שנים הכל יהיה שווה הרבה כסף, חפצי תרבות אבודה. כמו לגלות כפר פרימיטיבי באפריקה, כמו להביט בתמונה ישנה של אבא עם אפרו. חוויה אנתרופולגית.
להקות צבאיות מחממות אחת את השניה, מנענעות את הישבן; יום שידורים שלם הופקע בגל"צ ובערוץ הקהילתי, ערב שלם בערוץ 1; עיתונאים ועיתונאיות רציניים (אילנה דיין, מיקי חיימוביץ') מתקבצים אל הדגל. הכי מסוקס (מבחינה אנתרופולוגית, כמובן) היה שר הביטחון, שסיים את הנאום שלו ב"הידד לצה"ל". המהדרין ענו אל המרקע: חסמב"ה, חסמב"ה, חסמב"ה.
השירותרום הוא כמו אקמול לאדם החולה בסרטן המוח. כאב הראש אולי ייעלם, אבל הגידול והגרורות... כמו שהסבירה לי מש"קית ת"ש אחת - מי שלמשפחה שלו אין כסף, לא צריך עוד יום כיף שתארגן עבורו האגודה למען החייל (אל"ח) בכספי השירותרום. הוא צריך שייתנו לו לצאת לעבוד. אני יודע, זה קצת דמגוגי, כספי השירותרום לא הולכים רק לימי כיף, אלא גם למטרות אחרות, כמו השלמת השכלה לחיילים למשל. אלא שגם זה לא צריך להיות התפקיד של הצבא או של אל"ח. המדינה היא שצריכה לטפל ברווחה, בחינוך תושביה. זכותו של נער בן עשרים לקבל הזדמנות להשלים בגרויות. אסור שהזכות הזו תהיה תלויה ברחמיו של איזה דוד עשיר מאמריקה, שמעביר כסף לאל"ח, שמעבירה אותו לצבא, שאמור ללמד את הנער לבגרות, ועל הדרך דוחף גם נושאים אחרים חסרי כל שימוש אזרחי (שימוש בנשק, ערכים אוטוריטריים).
לשירותרום היתה אג'נדה ברורה מאוד. המרחב ההיסטורי שבתוכו התקיים האירוע הזה כלל שני מוקדים: השואה ומרד החשמונאים. טרבלינקה וגטו וארשה, חילול המקדש וקידוש השם. שוב ושוב עלו שתי הדוגמאות ההיסטוריות האלה במהלך יום השידורים - בנאומים של בוגי ומופז, בשיחות עם המתנדבים והחיילים, בשיחות עם התורמים. השואה משמשת להדגמת הצורך בצבא ולהצדקת פעולותיו ("מאורעות השואה הביאו להחלטה שאי אפשר להמשיך יותר שחייבים צבא יהודי גדול וחזק"). המרד ביוונים נחשב כאתוס ואידיאל חיובי ("חג הגבורה, נס נצחון המכבים ותקומת ישראל"). לנראטיבים אחרים אין מקום (הומאניזם כלקח מהשואה, התקוממות נגד כיבוש כלקח מסיפורי החשמונאים). בעולם הערכי הזה "עם בונה צבא בונה עם" ו"ציונות היא קרביות". בעולם הערכי הזה מיליטריזם הוא דרך חיים, צבאיות היא מרכיב בסיסי בהגדרת הזהות.
מדי פעם נקטע הטקס על ידי קליפים קצרים של חיילים שסיפרו על השירות שלהם (משהו כמו "עליתי לקבר של אבא, ואמרתי לו: 'אבא, למרות שתי הפציעות, למרות שאני עולה חדש, יתום וחולה סרטן, אל תדאג, אני חוזר ליחידה. כמו שתמיד חלמת, אני עוד אהרוג מחבלים, אגן על המדינה בשבילך'"). הקליפים האלה, כמסה, נותנים תחושה מאוד ברורה של המדרוג הערכי שהצבא מנסה להנחיל. לפי המדרוג הזה, צריך להיות כמה שיותר קרבי, צריך להיות בדרגה כמה שיותר גבוהה (בונוס לקצינים), צריך להיות במקומות הכי מסוכנים. טוב מאוד אם תוכל להיפצע. הכי טוב למות למען המולדת.
"הסרבנים משתמשים בדרגות ובתגי יחידה כדי להביע עמדות פוליטיות. זה אסור ופסול", אמר בוגי במהלך יום השידור. סרבן או לא סרבן, גבי הצטמרר כשאני חושב איזו מידה של הולכת שולל עצמית צריך בשביל לומר את זה, ודקה אחר כך, בעודו לובש מדים באירוע צבאי, להסביר ש"אנחנו נמצאים במלחמה מוצדקת נגד הפלסטינים", ש"אנחנו הצבא המוסרי בעולם", וש"העימות יסתיים רק כשהפלסטינים יבינו שהטרור לא משתלם" (רמז לעמדה החד משמעית שהצהיר עליה בעבר ש"נסיגה חד צדדית היא פרס לטרור"). מה שמנחם אותי זה שאני יודע שלפחות בשטח, הערכים המיליטריסטיים האלה הם עוד מעט קאלט. תמונה מצהיבה באלבום. במציאות, הצבא רחוק מלהיות צבא העם. אפילו לימור לבנת תומכת בנסיגה חד צדדית.
חסמב"ה חסמב"ה חסמב"ה
23.12.2003 / 10:57
