אפשר להתפרנס מזה?

דרך ארוכה עשו יהודית לוין ונורית דוד מאז ימי הדיקט והקולאז' שלהן, שהקנו להן את תווית "אמניות המדרשה". עקב בצד אגודל חזרו שתי האמניות הללו לחיקו של האב הגדול - הציור. לכאורה נראה שיש כאן שיבה מפויסת אל שפת הקומפוזיציה, הנחת המכחול ומגע יד האמן, ולא היא. אין סיכוי שתראו אצל לוין ודוד נוסטלגיה נשפכת בנוסח ערבי שירה בציבור או קטיף פירות יער ברמת הגולן. השתיים הללו יותר מדי משופשפות ומודעות למה שמכונה בז'רגון המקצועי "מות הציור", כלומר אותו משבר עמוק שעבר הציור בעקבות הופעת בניו החורגים – הצילום, אמנות הוידיאו והמיצבים. למרות שרבים וטובים קוברים את הציור כבר אי אילו עשורים, מעדיפות לוין ודויד, כל אחת בדרכה שלה, להמשיך ולרדות דבש מהגוויה המרשימה.

יהודית לוין מציגה בגלריה דביר ציורים גדולים, שחלקם נראה כהמשך לציורי השמלות והנשים המינוריים שהציגה שם בעבר. בציורים מופיעים דימויים של כלבים, חתולים ואשה, כולם מצוירים בגווני שחור ואפור. פשטות הדימוי היא פשטות מהסוג המטעה, שכן לוין יודעת הכל על המתח בין חלק אחד של העבודה לבין משנהו. הרקע הלבן והנקי שלוין משאירה מתעמת עם מריחות מהירות שמזכירות סימנים קליגרפיים. בתוספת מריחות לבנות נוזליות ועבודה במכחול דק ויבש, לעומת כתמי מברשת עבים, נראות העבודות כמו דרישת שלום מימי דלות החומר. נראה שלוין מחפשת אחר שילוב הולם בין חיוניות היצורים החיים ופעולת הציור לבין דממה מוחלטת, מדיטטיבית.

אצל נורית דוד לא תמצאו שלווה גדולה, גם אם עבודותיה מציעות עולם אינטימי עמוק. דוד קראה לתערוכה "שבע השנים הטובות", ואכן זו מסכמת שנים של עבודה פוריה והתפתחות מרתקת. במפלס התחתון של גלריה גבעון מוצגים ציורים מוקדמים יותר, העוסקים במשפחה, ילדות וזכרונות. במפלס העליון מוצגים נופים וסדרת עבודות העוסקות בכפילויות שונות כדוגמת האמנית והבובה או האמנית והמסיכה.

לא לחינם מתייחסת דוד לעבודותיה כאל טקסט שאותו יש לקרוא דימוי אחר דימוי, שכן העבודות דורשות מלאכת פענוח והתעמקות. ציוריה של דוד עשירים בקודים ובסמלים בדומה ליצירות מהעולם הנוצרי, אך בניגוד אליהן חלק מהקודים מצביעים על עולמה הפרטי של הציירת. אפשר גם להתייחס לעבודות כאל שכבות גיאולוגיות, כשבכל אחת מהן סיפור מזמן אחר: קטעים מציורים של אמני רנסנס מוטבעים לתוך נופים ירושלמים, חיות ויצורי כלאיים מופיעים לצד מעבדת רוקח, סחלבים ופרחי שושן צחור צפים על רקע חדרי מדרגות אפלוליים.

ואכן, אחד הנושאים הגדולים המעסיקים את דוד הוא הזמן, המכיל בתוכו את הטווח שבין ילדות, בגרות ומוות. באותה נשימה שואלת האמנית מהו מעמד הציירת כבוראת עולם - האם זהו מעמד מלא כוח או שמא כפוף להיסטוריה מפוארת מדי, גברית מדי? אין כאן תשובה חד משמעית. בציור אחד תוכלו לראות את האמנית עצמה כמריונטה, מוטלת על המדרגות כצעצוע נטוש בעולם של מבוגרים. בציור אחר היא מופיעה כילדה חולמת, מנותקת מהמציאות ומכורבלת בעולם של דמיון. בחלק מהמקומות האמנית בודקת השתקפויות, כפילויות ופערים בינה לבין מה שהיתה פעם, כילדה קטנה, כאילו כעת אין לה קיום עצמאי בלי אותן כפילות. אך חלקה השני של התשובה חייב להיות החלטי. נורית דוד הגיעה למקום שבו היא בוראת עולם דרך עבודת המכחול שלה עצמה, מקום שהושג בעמל רב ומתוך חיוניות גדולה. מוטב לא לקרוא לעבודה הזו בריאה, מוטב לקרוא לה לידה.