הלב רוצה לפרגן לסרט ישראלי. גם משרד התרבות המדע והספורט היה רוצה. גם הקרן לעידוד קולנוע. גם אנשי "חסד של אמת". כולם, אבל ממש כולם, בעד קולנוע ישראלי. שיצליח להם, למה לא? שיילך כבר פעם אחת ולתמיד לילדים הנמוכים והמחוצ'קנים של כיתת האמנויות שלא מצליחים אף פעם להתרומם מעל התלות שלהם ב"אוקסי 10" ובמימון חיצוני. הם כל כך מעוררי רחמים וכך הם גם טורחים להציג את עצמם בכל פורום אפשרי עד שאפשר לחשוב שאמנות ישראלית היא קולנוע ישראלי הוא אמנות ישראלית וחוזר חלילה. אך לא כך היא. בביצת התרבות הישראלית מדשדשות עוד כמה חסידות: תיאטרון, ספרות, ציור, צילום, וידאו ארט, פיסול, מחול, וכולם טפו טפו מצליחים לגמור את החודש. יש רבי מכר, יש הצגות המאתיים, יש תערוכות מפוצצות וכו' וכו'. אבל רק הקולנוע, רק הוא, ממשיך לשחק אותה הדפוק מעיירת המצוקה.
באותה רוח של מסכנות פועלים גם יוצרי "מרס תורכי". "צבוטותי", הרומן של לימור נחמיאס עליו מבוסס התסריט, היה שווה עיון בהחלט, אולם מכאן ועד לתסריט, הדרך לא קצרה. גל זייד, שביים ומשחק, החליט לשחק אותה הוליווד פינת פרישמן ולצלם בלוקבסטר במדינה שבה אפילו "סמי בורקס" פשט את הרגל, ואבא כבר לא גנוב אלא קבור עמוק במרתפי הנוסטלגיה הביזארית על שם זאב רווח וג'ורג' עובדיה.
יעל הדר היא אחלה של ליהוק בכל סרט. גם גל זייד משחק אותה לפרקים. אבל מבעד למבול ניבולי הפה, השוטים המבולבלים והעריכה המנסה להיות קצבית אך נראית כמו תמרונים פילמוגרפיים בחשכה, כמעט ולא נשאר סרט. אז בקדימונים (אחלה מילה, לא?) גיבבו משהו על דמות נשית חזקה, השוברת את הסטריאוטיפ באחיזה פמיניסטית בקצה הנכון של הקנה הקצוץ, אולם בפועל לא פמיניזם ולא דיאלקטיקה, לא שואו ביזנס ולא נעליים. באמריקה קוראים לזה B MOVIE - סרט גסויות עם תקציב נמוך במיוחד. במאי העל של הז'אנר הוא אבי נשר, ושחקנית השפיץ של החבורה היא טרייסי לורדס, כוכבת פורנו ו"מלרוז" לשעבר (מה יותר בזוי תחליטו אתם). בארץ קוראים לזה "קולנוע ישראלי", או "ניסיון לעשות אמריקה בישראל". ניסינו. לא הצליח.
אל תדאגו, במבצע ההתרמה הבא מדלת לדלת אני אהיה ראשון התורמים. גם יומו של האינטרנט יגיע בקרוב. הנאסד"ק בקריסה, שכחתם?
לא שואו ביזנס ולא נעליים
18.3.2001 / 9:02