חבר מביא לחבר

אחרי ציפיה מרובה הגיעו לספריות הווידיאו בארץ (לפחות לחלקן) עותקים של סרטו האחרון של לארי קלארק, "קן פארק". סרטו הקודם, "ילד רע" (“Bully”), אמנם זכה להפצה מסחרית בארץ, אבל קשה להאמין ש"קן פארק", העמוס בסצינות מיניות ברורות, יזכה לגורל דומה.

כל מי שלמד צילום מכיר את קלארק ואת יצירתו החשובה ביותר: ספר צילומים בשם “Tulsa” שיצא לאור בשנת 71' והימם את הממסד האמנותי בשל הקונטרסט בין השפה הצילומית הגבוהה שהשתמש בה לבין הנושא הצילומי, המהפכני לזמנו, במסגרתו הפנה קלארק את המצלמה למרחב הפרטי שלו, שכלל חיי שוליים של צעירים וצעירות במרכז אמריקה (באוקלהומה), שעוסקים בזנות, מזריקים סמים, משחקים באקדחים וכו'. המשיכה של קלארק לחיי השוליים של אמריקה – משם הוא צמח בעצמו - חדרה גם לעשייה הקולנועית שלו, אותה התחיל בגיל מאוחר, שנים אחרי שההשפעה של הצילומים שלו חלחלה לתוך הקולנוע האמריקאי ונתנה אותותיה בסרטים כמו "נהג מונית" של מרטין סקורסזה, "ראסטי ג'יימס" של פרנסיס פורד-קופולה ו"איידהו שלי" של גאס ואן-סנט. מכלול היצירה של קלארק רלוונטית היום יותר מתמיד, שכן במציאות האמריקאית העכשווית, השוליים של קלארק נעשים יותר ויותר מרכזיים.

הסרט הראשון של קלארק היה הסרט השערורייתי "קידז" (95'), ולמרות שכבר עבר את גיל חמישים כשביים אותו, הוא תיאר תמונה ריאליסטית, מחוברת וחסרת תקדים של הנוער האמריקאי ומעלליו, שכללו בעיקר זיונים, סמים, מסיבות וסקייטבורדים. מי שעזר לו לממש את החזון שלו היה נער בשם הרמוני קוריין, שקלארק הכיר כשהתחיל להידבק לחבורת הסקייטרים של וושינגטון סקוור בניו יורק. קוריין כתב את התסריט של "קידז" וביחד עם חבריו (ביניהם קלואי סביני, שמאוחר יותר הפכה לבת זוגו לזמן מה) שיחק ב"קידז". דרכם של קלארק וקוריין נפרדו אחרי הסרט הזה, וקוריין בעצמו הפך לבמאי (“Gummo”, "ג'וליאן דונקי בוי").

"קן פארק" הוא הסרט המשותף הראשון שלהם מאז "קידז". מצד אחד, זה ברור מראש מה עומדים לקבל ממוצר שמאחוריו עומדים, יחדיו, שני מוחות כמו זה של קלארק – איש שזווית הצילום האהובה עליו היא בין הברכיים - ושל קוריין - בחור שכל פרויקט שלו נראה כמו לקסיקון סטיות הזבל הלבן המלא. כצפוי, "קן פארק" הוא רשימת מלאי שכוללת כלב עם שלוש רגליים, נער ג'ינג'י שיורה לעצמו בראש, נערה אקזוטית שיחסי המין הקינקיים בינה לבין החבר שלה קשורים קשר ישיר ליחסים הביזאריים שיש לה עם אביה האלמן הנוצרי המטורף, גילוי עריות בין אב לבנו, ילדה קטנה שצופה בפורנו רך בטלוויזיה בזמן שאמא שלה מזדיינת עם סקייטר צעיר (שהוא במקרה החבר של הבת השנייה שלה) בחדר השני, ונער שמביא ביד תוך חניקה עצמית מול משחק טניס בטלוויזיה, ואחרי שהוא גומר רוצח את סבא וסבתא שלו בשנתם עם הסכין בה חתך לעצמו כמה שניות קודם לכן פרוסת עוגה (מה שמגרה אותו מינית, כמובן). לכל מי שעקב אחרי הסרטים של קלארק וקוריין השטיקים האלה הם לעוסים וצפויים (גם אם לפעמים הם מבוצעים בחן ובהומור הראוי), אבל למרבה השמחה ב"קן פארק" יש הרבה יותר מזה.

קודם כל, ומזה אי אפשר להתעלם, יש עירום, חירמונים, אברי מין זכריים בשלל פוזיציות (זין משתין, זין מלוטף, זין רופס, זין עומד) וכמובן זיונים. עותק הדי.וי.די שאני ראיתי הודפס בקוריאה, וכל האקשן בו היה מפוקסל, כך שהפסדתי את הקלוז-אפים המכריעים, אבל הבנתי את הנקודה. הכל כבר נאמר על קלארק האשמאי הזקן והמציצן בעל מבט המצלמה שטוף הזימה, וכל הדיונים סביב השאלה האם קלארק הוא סתם פורנוגרף והאם סרטיו הם בעצם סרטי אקספלויטיישן כבר נדונו, כך שאין טעם לחזור על זה. אך בהחלט ראוי לציין את האופן החדש שבו הוא מציץ לטינאייג'רים לתחתונים. והאופן הזה קשור לכך שקלארק ביים את "קן פארק" ביחד עם צלם הקולנוע אד לכמן, האיש שחתום על הצילום היפהפה של "חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה. בדומה ל"חמש ילדות יפות", גם ב"קן פארק" אפשר להבחין בצילום רך ועדין, העושה שימוש באור יום טבעי. האווירה המלנכולית והסנטימנטלית לה תורם לכמן שורה על סצינות מפתח בסרט - כמו הסצינה בה נער גוזר את ציפורניה של אמו ההרה (אמנדה פלאמר), נער אחר משחק חבל בחצר עם קבוצת ילדות שחורות, או סצינת השיא של הסרט, אליה נגיע עוד מעט. הסצינות האלה, ואחרות מסוגן, מהוות איזון מלא אמפתיה ורגש לסצינות המזעזעות/גרוטסקיות שלפניהן.

אם ב"קידז" ההורים היו נוכחים נעדרים וב"ילד רע" ראשיהם המטומטמים והבלתי מודעים למתרחש בחיי ילדיהם הציצו מדי פעם מאחורי הדלת, הרי שב"קן פארק" ההורים הם חלק בלתי נפרד מהתמונה. אם פעם האצבע המאשימה של קלארק היתה מופנית אל החברה האמריקאית הרקובה כולה, הפעם הוא מפנה אותה ישירות להורים. גם הילדים וגם ההורים שותפים לקיום הווייט-טראשי המזוקק בשממה התרבותית שמסביבם. פרגמנטים מוקצנים מתוך הקיום הזה תפורים יחדיו בגסות לאורך הסרט, שבדומה ל"קידז", אין בו עלילה ממשית. הילדים הם סקייטרים ששומעים היפ-הופ, וההורים הם זומבים טיפשים ומזיקים. הכל נהיה ברור כשמש בסצינה בה כמה דמויות צופות יחדיו ב"ג'רי ספרינגר". אף אחד מהם לא צוחק - הם מתבוננים בתוכנית בשיא הרצינות, כי היא משקפת את חייהם.

שיא הסרט מגיע לקראת סופו, בסצינה מדהימה שהיא לדעתי אחת הסצינות המרגשות ביותר בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות, והיא מפצה בגדול על תאוות המציצנות הבעייתית של קלארק ועל חיבתו היתרה של קוריין להתרחשויות ג'רי ספרינגריות קיצוניות. מדובר בסצינה של אורגיה, בה בחורה ושני בחורים - שלחייהם בנפרד התוודענו במהלך הסרט - מקיימים יחסי מין ביחד. אבל הם לא רק מזדיינים, בשלל צורות ופוזיציות, אלא גם עושים דברים אחרים בין לבין, כמו מדברים ומקשיבים למשל. האורגיה הזאת מתרחשת בבית של אחד מהם, באור יום – שנשפך ברכות דרך החלון – ואנחנו לרגע לא שומעים אנחות או שאר קולות המוכרים מעולם הפורנוגרפיה. למרות שרואים בה הכל בבירור, הסצינה הזאת לרגע לא הופכת למתלהמת, גסה או וולגרית. המין עצמו נעשה בעדינות, באיטיו