קניבליזם

האגדה מספרת כי לפני שיצא לוועידת מדריד אמר יצחק שמיר כי הוא שם את מבטחו בעלייה הרוסית המתקרבת – 2 מיליון יהודים – לבטל את האיום הדמוגרפי שהיה מונח, אז כעתה, כחרב על צווארה של סרבנית השלום הסדרתית, ישראל. ואמנם הם הגיעו, למעלה ממיליון עולים חדשים, למעלה ממיליון קופאים וקופאיות, שהפכו באחת לאיגוד המקצועי החזק בישראל ולמקרה תקדימי, אפילו בתולדות כור ההיתוך המחורפן של ישראל, של גל הגירה אדיר ממדים שמורכב מבעלי מקצוע אחד בלבד, ואשר השכיל ללמוד משפט אחד בלבד בשפת המקום: "בבקשה, כרטיס מועדון יש?".

מיצוב זה של "הרוסיה" כקופאית התמיד של קהל ישראל הסובא ומעמיס גם כשהוא מצוי מתחת לקו העוני, מעמיד את "הרוסיה", גם כשהיא אדם המתפרנס למחייתו, במקום נמוך ומושפל מזה של הלקוח הישראלי – גם אם זה מובטל, נדכא, רפה-שכל או נחות ממנה מבחינה רגשית אלפי מונים. שכן אחת הפנים הישראלי בעיצוב תודעת השירות הצרכנית החדשה שלו: הלקוח לעולם יהיה צודק, ונותן השירות לעולם משרת. וביתר שאת כשמוצאו מרוסיה. עובדים זרים יהודים עליך, ישראל.

אולם נדמה, או לפחות כך אפשר לקוות, כי ישראלים רבים חשים שלא בנוח עם הסיטואציה הכפויה שמכתיב להם השיח הישראלי החדש. יש לא מעט ישראלים אשר – למרבה התדהמה – מוצאים את האזרחים הישראלים החדשים שהתגוררו בעבר במדינות חבר העמים להיות אנשים ככל האנשים, בני אדם לכל דבר, אפילו (וכאן אין ברור אם מדובר בעלבון או במחמאה) ישראלים לכל דבר. להוציא טל פרידמן, או כותבי המערכונים ב"ארץ נהדרת", או מפתח הדמויות ב"קשת", או כל אדם אחר שבאופן כלשהו אחראי לעיצוב דמותה של לובה.

לובה, לאלה מבין הקוראים שאינם צופים ב"ארץ נהדרת", היא בובת שומן מתנפחת, עתירת ציצים שפיצים ענקיים, מקושטת ברעמת תלתלים מנופחת להתכער, מעוטרת בליפסטיק אדום וצעקני במיוחד, צעקנית במבטא רוסי להתפקע מצחוק או מגועל (תלוי מאיזה צד של המתרס האנושי ניצב הצופה), קצרת רוח, אלימה, קטנונית, ובאופן כללי – בהמה שדורשת ראסיה לעצם הבריח, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים לתאר את הקופאיות הרוסיות שלנו.

אינני משוכנע מה הסאב-טקסט או הנמשל של הדמות המוקצנת והמגוחכת הזאת. האם מדובר בטקסט סאטירי, בגרוטסקה קומית או בסוג של סלאפסטיק כמו מתוחכם, מהסוג שאהוד על טל פרידמן. לא יפתיע אותי לגלות שגם פרידמן בעצמו לא יודע להשיב על השאלה הזאת. אבל אותה "לובה" היא שן סרוחה נוספת שמתנדנדת על המחרוזת הישראלית. מחרוזת שהישראלי אוהב להתקשט בה כדי להתפאר בקהות הלב שלו, באטימותו החברתית ובאינטליגנציה הרגשית הנמוכה שלו. מחרוזת ה"בצחוק, אח שלו" שתלויה על צווארו, מחרוזת שהיא כיסוי על חוסר יכולת להתמודד עם מורכבות של כל יצור אנושי שאינו נראה כמו הסטריאוטיפ של עצמו. מחרוזת שמעידה על בעליה שרגליהם נטועות עמוק באדמת הקניבליזם.

קניבליזם של חברה שאוכלת את חבריה, של ארץ שאוכלת את יושביה, של מדינת הגירה שהאתוס המעצב שלה הוא "מרוקאי סכין", "רומני גנב" ועכשיו גם "רוסיה קופאית". קניבליזם של טל פרידמן, קומיקאי שאיבד את הצפון ואיבד את המצפון, ובאדיבות ערוץ 2 עומד להפוך את "לובה" לדמות המזוהה ביותר איתו לתולדותיו. קומיקאי שבקרוב יקבל את עונשו בכל פעם שטמבל ברחוב, או מראיין אידיוט בתוכנית אירוח, יבקשו ממנו "תעשה לובה". טל פרידמן, שבוודאי אינו מתכוון להנציח דעות קדומות ולשמש דובר הקמפיין לשנאת העלייה מחבר המדינות, אבל אשר במחי עיצוב דמות מכוערת ומנוולת אחת תרם יותר מאלף בורים אטומים ברחוב לקיבועו של סטריאוטיפ מכוער ומטומטם. טל פרידמן, ש"לובה" שלו היא לא רק כתם על קריירת הקומיקאי שלו, אלא גם על פרצופו האנושי. טל פרידמן, שמארח השבוע ב"ארץ נהדרת" את אבי קושניר בדמות אירנה, למפגש פסגה של שתי דמויות רוסיות מפלצתיות, בבחינת "זה מה שמצחיק את העם". טל פרידמן, שאם ימשיך כך, יהפוך יום אחד בעצמו לאבי קושניר, כי זה מה שמצחיק את העם. ולעם הרי יש הומור משובח. ע"ע לובה.