1. Outkast Speakerboxxx/The love below, Justin Timberlake - justified
2003 לא היתה שנה של המצאות, אבל כן היתה שנה אנרגטית מאוד ומלאה הצטיינות. והיתה גם עליית מדרגה בפופולריות של אמנים שחורים, בעיקר בארצות הברית, שם הם כיסו כליל את מצעדי המכירות והבריחו אפילו את זמרי הקאנטרי הבלתי נסבלים. באופן לא מקרי, אם כן, שני הדיסקים הכי טובים של השנה הם שחורים.
הדיסק הכפול של אאוטקאסט, שהוא בעצם שני דיסקים סולו, שונים זה מזה באופיים, של שני חברי הצמד, מייצר הנאה צרופה מהיפ הופ אליטיסטי אך לא יומרני מדי. אאוטקאסט הם פשוט גאונים, והדיסקים שלהם מגיעים קרוב קרוב לשלמות. עליי, שאני קצת קוקסינל בדברים האלה, הדיסק של אנדרה (זה הרזה עם התסרוקת), שהוא יותר רומנטי ופחות גנגסטה, עובד יותר, אבל זה באמת ניואנס.
גם הדיסק של ג'אסטין הוא שחור. הוא אמנם יצא בסוף השנה שעברה, אבל כל העבודה בלהפוך את הברווזון הצהוב לגבר, נעשתה השנה. ג'אסטין הוא המלך החדש, והדיסק שלו מולך איתו. ודאי הבחנתם שג'אסטין מעט לבנבנן, שלא לומר ורדרד, אבל את המרקחת רקחו עבורו מיטב המפיקים השחורי&#
2. The White Stripes - Elephant, The Strokes Room On fire
הו, כמה פעיל עכשיו ברוק. בכל מקום בעולם, פרט לישראל, מתחלקים הצעירים לרביעיות או חמישיות ודוחסים גיטרות. הרבה תקליטי בכורה מוצלחים הופיעו השנה, ובהם אנרגיה, גרביים ישנות, רעננות, שיער מטונף, זעקה, וכמובן בירה המון בירה. ועדיין שום דבר לא התקרב לתקליטים שהוציאו שתי הלהקות המכוננות של המהפכה.
הווייט סטרייפס, עם צליל הבלוז המלוכלך, והסטרוקס, עם הצליל הנקי והיבש. במבט ראשון שני הדיסקים האלה ממחזרים את קודמיהם, שהיו מפתיעים יותר וראשוניים. אבל ככל שמאזינים להם מתברר שהם אינם נופלים מקודמיהם. עד כמה שזה יישמע לא צפוי, שני ההרכבים האלה הצליחו פשוט לשחזר את ההצלחה שלהם שוב, ובמלואה.
3. Keren Ann - not Going Anywhere, Josh Rosue 1972
לעולם אין תחליף לאנשים האלה שכותבים בעצמם, מפיקים, שרים, ועושים הכל לבד. זה ככה מאז סיימון וגרפונקל, בוב דילן, ניק דרייק, ג'וני מיטשל, ובואו נעצור את הרשימה כאן. שני הדיסקים הבולטים בז'אנר הסינגר-סונגרייטר האישי לא היו להיטים גדולים (דיסקים נוספים מהסוג הזה בקרוב ברשימת "התקליטים הכי טובים שלא שמעתם השנה"). הראשון יצא בינתיים רק בצרפת, השני סתם עובר לאט מפה לאוזן. בכל מקרה, אלה שני בונבונים, כמו עגילי פנינה עדינים.
קרן אן, במקור ישראלית, בדרך כלל בצרפתית, הפעם באנגלית, היא מהכותבות הטובות ביותר בעולם. הווריאציה המודרנית ומעודכנת שלה על פופ צרפתי מהסיקסטיז מייצבת אותה בנשימה אחת לצד פרנסאוז הארדי וג'יין בירקין. רק שהיא לגמרי לא רטרו, אלא עם המבט קדימה. לגמרי סוזן וגה משודרגת.
ג'וש ראוס הוא אמריקאי, בדרך כלל אינטימי מאוד, נוטה לקאנטרי אלטרנטיבי. תקליטיו הקודמים היו יפים אך עצובים, ואינטימים מאוד, לעתים מידי. הפעם הוא הלך צעד קדימה וערבב את אלטון ג'ון המוקדם עם קר
4. Junior Senior D-D-Don't Don't stop the beat, Peaches Fatherfucker
ומה קורה בינתיים באירופה הקלאסית? מדנמרק מגיע הזוג הכי מדליקול. אחד סטרייט שנראה הכי הומו, ואחד הומו שמנמן שנראה כמו נהג משאית. מולם מברלין, מלכת האלקטרו-ניבולי פה, שהיא בעצם קנדית מקושקשת. אין ספק, זה בדיוק הצד הטוב של עולם המוזיקה שבו אנו חיים כרגע. ג'וניור סניור הביאו את דיסק השמייח המוצלח ביותר, פרי סטייל יורו-דאנס-פופ פאנקי שהגיע ארוז בגרפיקה צבעונית ותואמת, כולל הלהיט המשגייע "הזיזו את הרגליים". פיצ'ז דפקה לקראת סוף השנה דיסק אלקטרו ביתי ותזזיתי, עם שם קיצוני ועטיפה גסה, שמדגים מצוין איך אפשר לשלב את הצלילים האייטיזאים עם ניחוח עכשווי וארומה פאנקיסטית.
אל תפספס
אל תפספס
5. Erlend Oye Unrest, The Thrills So Much for the City
יש דיסקים שנראים לרגע כאילו הם דיסק השנה, אבל בהמשך מתברר שהם לא סוחבים את התואר הכבד על הכתפיים. וזה למרות שכשלעצמם הם דווקא יצירות משובחות וממכרות. ארלנד אוי, מחצית הצמד הנורבגי "Kings of Convenience", הוציא השנה דיסק בכורה שכל רצועה מתוכו הוקלטה בעיר אחרת. אוי שיתף פעולה עם יוצרים אלקטרוניים מהליגה הגבוהה כדי להעביר את האקוסטיקה החדשה אל מחוזות הלואו-פיי האלקטרוני. ההכלאה הצליחה מעל למשוער.
הטרילז הם להקה אירית שכבשה השנה את לבם של האנגלים עם צליל רוק ישן-חדש. הם נשמעים מהחוף המערבי של ארצות הברית, ומהסיקסטיז, כלומר ערבוב של המנקיז, ניל יאנג והבירדז, אבל במצב רוח ממש טוב. ובעיקר הדיסק הזה מלא שירים נהדרים, שהופכים לקאלסיקה משמיעה ראשונה.
אל תפספס
6. The Darkness Permission to Land, Blur Think Tank
לא בטוח שנאהב את הדארקנס גם בעוד עשר שנים. את השנה הראשונה שלהם כלהקה אנגלית מפורסמת הם מסיימים ברגעים אלה עם שיר כריסמס שהגיע למקום השני במצעד האנגלי בערב החג. כלומר, מדובר בלהקה שחושבת מסחרי מאוד, ומהרגע הראשון. הדארקנס הם להקה מצחיקה. מין פארודיה על להקת רוק כבד משנות השמונים, אבל עם הומור, מודעות עצמית, ומה שהכי חשוב, דמיון צלילי עצום ללהקת קווין. כך יוצא שהם מתחבבים במקביל גם על חולי ac/dc וגם עליי. הדארקנס הם גלגול נשמות, בבגדים נוצצים, שבא בזמן הנכון, בטעם טוב ועם הרבה כישרון. מיד קיבלנו אותם.
מהצד השני בלר הם בדיוק בכיוון ההפוך של שרשרת המזון. להקה ותיקה של כמעט עשור וחצי, מה שהופך את השאלה על תאריך התפוגה רלוונטית מתמיד. לשמחתנו בלר, שהסולן האהוב דיימון אלברן דוחף כל הזמן לאזורי מוזיקת העולם, הביאו דיסק יפה, חזק, מהסוג שאומרים עליו בוגר ומתכוונים למחמאה.
7. Souad Massi Deb, Benjamin Biolay Negatif
מוזיקת עולם. השם הזה, משום מה שולח אותך מיד למדף אחר בחנות, גם אם באותו עולם מדברים בדיוק בשפה שלך. סואד מאסי היא אלג'יראית, שדי גורשה ממולדתה ועברה לפריז. התקליט השני שלה, שיצא השנה ונשמע כמו גירסת ה-ראיי המגרבית לטרייסי צ'פמן, אמור לקבל אותה למועדון היוצרות האישיות העולמי. אלא שהיא שרה בצרפתית וערבית וכך נשארת על מדף אחר. דווקא אצלנו, מקום שהאוזן רגילה יותר לצליל השפה שלה, אפשר לכבד אותה ולקבל אותה לזרם המרכזי. במיוחד שהיא כל כך מוצלחת.
בנג'מין בוליי הוא צרפתי ממש, אבל עם נטייה חזקה לקאנטרי אלטרנטיבי. מה שהופך אותו מיוחד ביותר, ולאחת הדמויות הבולטות בשאנסון הצרפתי החדש. בתחילת הדרך הוא היה שותפה ליצירה של קרן אן, עד שהם הלכו כל אחד לדרכו. במקרה שלהם, שהוא נדיר, הפירוד איפשר לשניהם ליצור תקליטים עוד יותר טובים ושלמים ממה שיצרו ביחד.
אל תפספס
8. Missy Elliott This is not a Test, Madonna American Life, Hot Hot Heat Make up the Breakdown
"זה לא ניסיון" הוא התקליט החמישי של מיסי אליוט, השלישי בשלוש השנים האחרונות. יכולת לחשוב שהיא קצת תתעייף. אז יכולת. כמו מכונה משומנת היטב, ובעיקר עם כמות כשרון שלא תיאמן (אה, וכרגיל תודה לטימבאלנד), מיסי לא רק הוציאה תקליט חדש, אלא גם הצליחה להמציא לעצמה צליל כמעט חדש. הפעם היא הולכת על ביטים עירומים, חלולים, מין גירסה שחורה לאלקטרו שמשגע את כולם.
מצבה של מדונה מעט יותר גבולי משל מיסי. אצלה כבר יש חשש שרואים את סוף המסלול. מצד שני, החשיבה הזאת היא סתם שמרנית. הנה, השנה היא הביאה את השלישי בטרילוגיית הדאנס שלה, והפעם זה תקליט כמעט אישי, אולי הקרוב ביותר למה שאצל אחרים ייקרא אנפלאגד עם גיטרה. באמריקה טענו נגדה שהטקסטים מעט שטחיים. בעיני הם לא שונים במאום מהטקסטים הרגילים שלה. דיסק מלא שירים טובים.
ואחרון חביב, האלבום של הוט הוט היט, הרכב קנדי שמצא לו השנה מקום בגל הרוק החדש שמטלטל את העולם המערבי (לא אותנו לצערי, כאן עדין ישנים ונלחמים). הדיסק של הוט הוט היט יצא בסוף
אל תפספס
כריס, ביונסה וקיילי
קולדפליי לא הוציאו השנה דיסק, רק את "Clocks" בגירסה מנצחת של רויקסופ, ואת ההופעה החיה בכל פורמט אפשרי. אבל כריס, שהוא הכי בייב, וגם הכניס את גווינת להריון, ללא ספק מלך. פרס הוקרה מיוחד מוענק כאן גם לביונסה, הנערה הכי לוהטת, שהביאה את Crazy in Love", ה-להיט של השנה. וגם לקיילי, המיניאטורה הכי קוקטית, שהביאה את "Slow", ה-להיט של השנה. הבו לנו אותן, ונדבר כל הלילה על ניטשה ואמנות הבגד הממוזער. שנה טובה.