אם כבר לבד אז שיהיה ביחד

ג'ט-לג מתמשך, נדודי שינה, בלבול ובדידות הם חלק בלתי נפרד מהלך הרוח של שני גיבורי "אבודים בטוקיו" – סרטה החדש של סופיה קופולה. בוב האריס (ביל מאריי) הוא כוכב הוליוודי בדעיכה שחווה באופן אקוטי את משבר גיל העמידה בזמן שהוא נאלץ להיפרד מטיפת הכבוד האחרונה שלו ולהצטלם לפרסומת יפנית לוויסקי. שרלוט (סקרלט ג'והנסון מ"העולם שבפנים") היא בחורה אמריקאית בת עשרים וקצת, בוגרת ייל שעדיין לא מצאה את עצמה ואת ייעודה בחיים, ומתלווה לבעלה הצלם (ג'ובני ריביסי, מי שכבר עבד עם סופיה קופולה כששימש כקריין ב"חמש ילדות יפות") שנשלח לטוקיו במסגרת עבודתו. לא שיש לו כוונות רעות, אבל בעלה כל כך עסוק בעבודה ובעצמו, שהוא לגמרי זונח את שרלוט, שמוצאת את עצמה משוטטת לבדה ברחובות טוקיו.

את תחושת הבדידות והדיסאוריינטציה שמשתלטת על שרלוט מכיר כל מי שמצא את עצמו לבד בעיר זרה – ב"אבודים בטוקיו" העיר הזרה רק מחדדת את התחושה הזאת, שבוב ושרלוט הביאו איתם מהבית. ועם מטענים כל כך דומים, לא פלא שהם נפגשים, תחילה במעלית ואחר כך בבר של המלון היוקרתי ששניהם שוהים בו.

עד שהם נפגשים ומצילים אחד את השני, מהלכים בוב ושרלוט במסדרונות בית המלון בערפל מוחלט. הקליק ביניהם, על אף שעל פניו הוא בלתי סביר, הוא מיידי לחלוטין. יש ביניהם את סוג החיבור שיש בין שני אנשים ברגע שהם מגלים שהם שני האנשים הנורמליים היחידים עלי אדמות, בעוד שכל שאר העולם הוא בדיחה לא מצחיקה. אם שרלוט ובוב היו טיפשים, הם ודאי היו שמחים לאידו של כל שאר העולם, אבל מכיוון שהם חכמים הם יודעים שבתור המיעוט הנורמלי, המקסימום שאפשר לצפות לו זה השתעשעות רגעית (על חשבון שאר העולם, כמובן), הרבה מרירות, ואולי כמה רגעי התעלות נדירים. כמו למשל המפגש ביניהם, שברור מראש שהוא נידון להיות זמני. ציפיות לעולם לא יפותחו, ולכן לעולם לא יאלצו להיות לא ממומשות.

העובדה שהסרט כולו מתרחש בטוקיו, המוצגת כקרקס של תופעות תרבותיות חלולות ומוקצנות (חשפניות אובר-גמישות, יפנים ששרים סקס פיסטולס במבטא מצחיק בקריוקי-בר, מורות אסרטיביות מדי לסידור-פרחים, מנחי טוק-שואו שנראים כמו הגירסה היפנית של גיל ריבה, זונות מטורפות וכוכבניות אמריקאיות בלונדיניות שנוסעות לכבוש את יפן) כמובן מחזקת את תחושת ה"אנחנו נגד כל העולם". ואגב, בשביל מי שהרגיש איזושהי נימה של זלזול מצד הבמאית כלפי היפנים (שבאמת מוצגים בסרט כחבורה של משיגנע'ס עם אובססיה לא בריאה לתרבות הפופ המערבית), צריך להבהיר שגם אם יש בו כמה בדיחות על חשבון היפנים, "אבודים בטוקיו" מבטא מעל לכל את האהבה של קופולה לעיר לה היא מקדישה את הסרט.

אם סרטה הקודם של סופיה קופולה, "חמש ילדות יפות", עסק באיבוד התמימות, "אבודים בטוקיו" נמצא שלב אחד אחרי. גם שרלוט וגם בוב כבר איבדו את התמימות - בוב מבין שהקריירה שלו כבר לא מה שהיתה פעם, ושרלוט מבינה שנישואיה הם לא מה שהיא חשבה שהם יהיו, מה שבוב הבין כבר מזמן. הלם התרבות ומכת הבדידות שהם חטפו עם הגעתם לטוקיו משמשת מטאפורה לרגע בו הם קלטו שהם איבדו את התמימות, באותה המידה שההתאבדות של האחיות ליסבון ב"חמש ילדות יפות" שימשה מטאפורה לתהליך עצמו. אילולא היו פוגשים אחד את השני, האובך הערפילי שהם הילכו בו בימיהם הראשונים בטוקיו עלול היה להימשך לנצח. אם הם היו אנשים קצת פחות רגישים, הם היו נכנסים למצב של הדחקה מוחלטת ונשארים שם עד סוף ימיהם.

המודעות היא משא כבד שגם בוב וגם שרלוט – על אף גילה הצעיר – סוחבים על גבם. כל תנועה והבעת פנים של בוב מסגירה שהוא עייף מהחיים. גם שרלוט עייפה, היא עייפה מלחכות שהחיים סוף-סוף יתחילו. האמצעים הקולנועיים מנוצלים בצורה המקסימלית כדי להעביר את התחושות הפנימיות של הגיבורים. גם הצילום היפהפה (הסרט צולם כולו בפילם, ולא בוידיאו דיגיטלי כמו הרבה סרטים עצמאיים אחרים), שיש לו איכות אווירתית ונוסטלגית כמו ב"חמש ילדות יפות", וגם הפסקול של קווין שילדס ממאי בלאדי וולנטיין, מחדדים כל תחושה וכל רגש. ברגע שהאווירה משתנה – בעיקר באותו לילה קסום והזוי שמבלים בוב ושרלוט ביחד ברחובותיה של טוקיו - מפנה המלנכוליה המהפנטת והשו-גייזרית של שילדס את מקומה למשהו אחר לגמרי. במסיבה של היפנים המסטולים כולם רוקדים לצלילי “Too Young” של הלהקה הצרפתית פיניקס (השיר הכי משמח בעולם!), ובמועדון החשפנות הסליזי-אך-שיקי כמובן ששומעים פיצ'ז.

השימוש שנעשה בסרט במוזיקה הוא לא פחות ממושלם (מה שאפשר להגיד בקלות גם על המשחק של ביל מאריי וסקרלט ג'והנסון). הבילוי של שרלוט ובוב בקריוקי מתחיל ביפני מחופף ששר את “God Save the Queen”, ממשיך בביצוע ביישני אך פתייני ומקסים לחלוטין של שרלוט (בפאה ורודה) ל”Brass in Pocket” של הפריטנדרס, ומתפתח לאחת הסצינות המשמעותיות ביותר בסרט. בוב שר, בצורה שמתחילה כספק-מצחיקה והופכת למרגשת בצורה שלא תיאמן, את “What's so Funny About Peace, Love and Understanding” של אלביס קוסטלו, ואת “More Than This” של רוקסי מיוזיק, והידיעה שהשירים האלה לא רק מופיעים בפסקול כי מישהו שם אותם שם, אלא הם שירים שהדמויות עצמן בחרו לשיר בקריוקי, אומרת הכל. הרגעים בהם בוב מסתכל על שרלוט כשהיא שרה ושרלוט מסתכלת על בוב כשהוא שר מוכיחים שהם צדקו כשבחרו זה את זו לתפקיד המושיע הפרטי אחד של השני. ואם חשבתי שהסימביוזה בין מוזיקה לקולנוע לא יכולה להגיע לפסגות גבוהות מאלה, הרי שהסרט נסגר עם “Just Like Honey” של הג'יזס אנד מרי צ'יין, שמוכיח שצדקתי כשבחרתי ב"אבודים בטוקיו" להיות המושיע הפרטי שלי.