אוהל הדוד סם

ג'ים שרידן ("כף רגלי השמאלית", "בשם האב") מפעיל טריק מלוכלך ב"באמריקה". הוא מודיע לנו שפרנקי, הבן והאח המת של המשפחה בסרט, הוא למעשה פרנקי שרידן, אחיו, לו הוא מקדיש את הסרט. אחרי זה מה כבר יש לומר. לא נעים.

שרה (סמנתה מורטון, "דו"ח מיוחד") וג'וני (פאדי קונסידיין, "אנשי המסיבות") עוזבים את אירלנד יחד עם שתי בנותיהם הקטנות כריסטי ואריאל (אותן משחקות האחיות במציאות אמה ושרה בולג'ר) לטובת ניו יורק, כדי לנסות לפתוח דף חדש לאחר מותו של פרנקי בן החמש. הם משתכנים בדירה מוזנחת בשכונה מפוקפקת אך מצליחים לנהל חיי משפחה חמימים ואף להתחבר עם שכן קשוח ומסתורי למראה בשם מתיאו. הטרגדיה שאירעה שבה וצפה לפני השטח פעמים רבות לאורך הסרט, אך במפתיע לא מדובר ברגעיו האפקטיבים ביותר. יש איזושהי תחושה קצת מזויפת, קצת מעושה, בכל ההתנהלות סביב הבן המת. ההצהרות המלודרמטיות יתר על המידה שמשחררים ג'וני ושרה לאוויר בתדירות גבוהה מדי, ואם להודות על האמת גם המשחק הבינוני למדי מצידם של השחקנים המבוגרים, מובילים לכך שדווקא רגעי השיא הדרמטיים אינם מצליחים לרגש, אלא לגרום אי נוחות מרוחקת, המעבירה את הפוקוס מהסיפור המשפחתי על פירוק ואיחוי מחדש, לסיפור העילג מעט על החיים בארץ זרה.

"באמריקה" סובל מבעיה קשה של אמינות. מהסרט ניתן להבין שהבעיה הפחות או יותר יחידה של מהגרים בלתי חוקיים היא עצם הכניסה לארצות הברית, ושמרגע שעברו את הגבול תמו צרותיהם. למעט המחסור בכיסוי רפואי חיים בני המשפחה כאזרחים אמריקאים מהשורה, עובדים, לומדים בבית הספר, הולכים לאודישנים, וכל זה בניו יורק סיטי, לא פחות. לו היה כל כך קל להגר ולחיות באמריקה, ישראל כבר היתה ריקה מזמן. גם היחס האדיב והאוהב שהם מקבלים משכניהם המכורים לקראק הוא מעט משונה, אני חייבת לומר. לאחרונה הדגים סטיבן פרירס באפקטיביות גדולה בהרבה את חוויית הזרות ב"דברים יפים מלוכלכים", ככל הנראה מכיוון שהוא באמת נתן לעצמו להתלכלך, להבדיל משרידן השומר כאן בקנאות על סטריליות.

יש בסרט שתי סצינות מעולות המקפיצות את ממוצע האיכות שלו בכמה רמות. הראשונה, המפחידה והמטרידה, מתרחשת ביריד בקוני איילנד, שם הופך ג'וני משחק מיומנות קצר במחיר שני דולר למסכת הימורים, בה הוא מסכן את כל מעט הכסף שברשות המשפחה על מנת לזכות בבובת אי.טי; והשנייה, המעציבה באמת, היא מסיבת ליל כל הקדושים בבית הספר של הילדות, אליה הן מגיעות בתחפושות שהכינה אמן, אל מול עיניהם הבוחנות של כל הילדים בתחפושות הקנויות, ומאולצות, ברגישות בית ספרית אופיינית, לעלות בסוף תחרות התחפושות לבמה כדי לקבל פרס מיוחד לתלבושות תוצרת בית.

הסיפור כולו מלווה בקולה של כריסטי בת ה-11, המפרשנת ומשלימה פערים. הנה ההורים שלי משחקים זה עם זה, הנה נוצר תינוק, דברים כאלה. הדינמיקה בינה לבין אחותה יפה ואמיתית, וללא ספק מנקודות החוזקה של הסרט. בכלל, עבודת המשחק של האחיות בולג'ר מרשימה ומפתיעה, ואין לקחתה כמובן מאליו, בעיקר אחרי הבושות שעשו הילדים ב"מיסטיק ריבר".

אני עצמי לא כל כך אוהבת סרטים שנפתרים בניסים, וכזהו "באמריקה", העטוף כולו בהוקוס פוקוס, אבל בכל זאת, ולמרות מגרעותיו הלא מעטות, ואולי זו החנוכה ספיריט שמדברת, שווה לתפוס אותו בהזדמנות בדי.וי.די.