ההתחלה של הסוף

עכשיו, כש"כוכב נולד" כבר הרחק מאחורינו והחיים האמיתיים התחילו מזמן, בשלה השעה לבחון את הטקטיקות השונות שנוקטים יוצאי התחרות - המנצחים כמו גם המפסידים - בנסיונם להגיע אל פסגת עולם הבידור המקומי. בעוד שנינט טייב יורה לכל הכיוונים באטרף חסר תקדים של עשייה ובעיקר נוכחות, שירי מימון ממתגת את עצמה בתור המיני-כוסונית החדשה של "אקזיט" (אם אינני טועה, היה זה דידי הררי שאמר שמימון עשתה את הלא ייאמן כשהצליחה להיות המנחה הראשונה של "אקזיט" שנמוכה יותר מעפר שכטר), ואילו שי גבסו שם את גורלו בידיו של הבורא - מה שדווקא נשמע כמו פטנט לא רע בכלל להתמודד עם הלחץ שיושב כרגע על כתפי כל השלושה. במסגרת הניסיון להצליח להתברג לפני שהמומנטום יחלוף, הוציאו טייב וגבסו לאחרונה את תקליטי השדרים הראשונים שלהם לרדיו. נתחיל ב"כמו ששיר נוגע" של טייב.

נינט טייב, בחורה שניכר עליה שהיא לוקחת את הקריירה שלה מאוד ברצינות, הלכה על בטוח וריכזה סביבה את מיטב אנשי המקצוע הקאנוניים של המוזיקה הישראלית. "כמו ששיר נוגע" – ששמענו לראשונה בטקס "מסך הזהב" ומאז הפך לניגו'ס הרדיופוני הגדול ביותר מאז "פוליאסטר" של מקסימיליאן הקר (לא כולל "ים של דמעות" בביצוע הטייבי, כמובן) - נכתב על ידי יענק'לה רוטבליט, הולחן על ידי רמי קלינשטיין, והופק על ידי קלינשטיין ויועד נבו (שיש לו לא רק את עברי לידר ברזומה, אלא גם את השוגאבייבס, הדנדי וורהולס, בויזון וסופי אליס בקסטור). יותר מזה היא לא יכלה לבקש. יותר מזה היא גם לא יכלה לתת. נינט טייב, אהובת העם, מבצעת את בלדת המיינסטרים שנפלה בחיקה בשיא הקסם הכוכב-נולדי, שהוא הוורסיה הטלוויזיונית של הקסם הטמון במיכל מי"א 2 ששרה כל שנה בטקס יום הזיכרון של הבית-ספר. וזה שבצילום העטיפה של דיסק השדרים שלה מישירה טייב את עיניה למצלמה במבט נוקב ומלא בטחון בזמן שהפה שלה עושה סימולציה של ההבעה אותה עושים בזמן שמוצצים סטרפסילס ומנסים להתעלם מטעם הלוואי המבחיל, ממש לא עוזר.

שי גבסו, לעומת זאת, החליט ללכת דווקא על קטע של סינגר-סונגרייטר. החלטה אמיצה, לכל הדעות, בייחוד לאור העובדה שבניגוד לתקליט העתידי של טייב, שהוא בבחינת דיל סגור, הרי שגבסו עדיין צריך להוכיח את עצמו. כלומר, אם הסינגל של גבסו ייכשל, לא יהיה תקליט. את "יום ועוד יומיים" (שזה שלושה ימים בסך הכל) כתב והלחין הנער גבסו בעצמו. התוצאה, כצפוי, הרבה פחות מלוטשת ומהוקצעת מזו של טייב. השיר קצת צולע, אבל סינגולדה כבר ידאג להפוך את העניין לעמך-פרנדלי. עטיפת הסינגל מזכירה עטיפות של זמרים מזרחיים (קלוז-אפ על גבסו, בו הוא נראה מכופתר, מקולח ומצוחצח, וקרוב לודאי שהוא גם היה מדיף ריח של אפטר-שייב אילו רק היה כבר מתגלח). בצילום (שכמו את תמונתה של טייב, צילם אילן בשור) נראה גבסו נוגה בהרבה מן המקובל – וחבל, שהרי אחת מהתכונות האהובות ביותר בגבסו היא שמחת החיים האינסופית שהשפריץ לכל עבר כמו עולל בן יומו שלא הספיק לטעום את טעמה המר של האכזבה. כולנו תקווה ש"יום ועוד יומיים" לא ישנה את ההבעה שלו לנצח.