חבל על הזמן הצהוב

"מציאותו הלא-ספרותית של הסופר בישראל", כך כינה הסופר א.ב יהושע את התופעה של סופרים ומשוררים ישראלים רבים הנוטשים, לעתים תכופות, את מלאכתם היומיומית – שהיא, כידוע, חיבור סיפורים ושירים - ופונים להביע בפומבי את דעותיהם בענייני השעה הבוערים. בדברים אלו ביקש יהושע ללמד סניגוריה על העמדה הרואה באיש הרוח ישות בעלת תכונות ייחודיות, המעניקות לו את הזכות, אך גם את החובה המוסרית, לקחת חלק פעיל בדיון הציבורי ולהשפיע עליו בכלים העומדים לרשותו.

על סוגיית מעמדו ותפקידו של הסופר האינטלקטואל בחברה הישראלית ניטש לו פולמוס עירני החל מראשית דרכה של הציונות. ברבות הימים, עם הקמת המדינה והתבססות מוסדותיה, הלך ופחת מעמדם של הסופרים כמעצבי מדיניות, בד בבד עם היחלשותה (הכלל עולמית) של הספרות ביחס למדיה האלקטרונית. אבל עובדה זו לא מנעה את המשך הופעתם של חלק מהסופרים מעל במות תקשורתיות שונות; פעילות שהביאה עליהם גם לא מעט מקטרגים.

סופרות דוגמת גיל הר-אבן ואורלי קסטל-בלום (האם זה מקרה שהדוגמאות שצצו בראשי הן דווקא של נשים?) מגינות כיום בחירוף על עולמן הפרטי ותובעות מחויבות אך ורק למעשה היצירה הספרותי. את הפעילות הציבורית של דור הסופרים שמעליהן הן תופסות כעניין שאבד עליו הכלח; כספיח של התנועה הרומנטית שאין לו עוד מקום במחוזותנו. דויד גרוסמן, בהקשר זה, הוא ספיח בולט במיוחד.

בימים אלה יצא לאור ספרו החדש של גרוסמן – "המוות כדרך חיים" (הקיבוץ המאוחד) – ובו מקובצים 32 מאמרים פובליציסטיים שנדפסו בעשור האחרון (1993-2003), במסגרת עיתונים שונים בארץ ובעולם. כל המאמרים, להוציא שניים מהם, עוסקים בשאלת הסכסוך ישראלי-פלסטיני. על מנת ליצור רצף התואם את השתלשלות האירועים, המאמרים סודרו על פי תאריכי הופעתם המקורי. בפתיח לכל מאמר, מתחת לכותרת ולתאריך, מופיעים קטעי מידע קצרים המזכירים לקורא אירועים חדשותיים מן העשור האחרון, ומייצרים בכך את ההקשר הספציפי של כל מאמר. עריכה זו של הדברים מאפשרת את קיומן של שתי קריאות שונות את הספר: הראשונה, גניאולוגית ביסודה, נצמדת לתיארוך ההיסטורי. השנייה, פרגמנטרית יותר, בוחנת את דעותיו של גרוסמן ביחס לאירועים נקודתיים.

בכל דרך בה בוחרים לקרוא את הספר, התמונה הכללית העולה ממנו קשה לעיכול, בלתי נסבלת ממש. התיאור הגדוש מתחיל עם סימנים זהירים של תקווה שפיעמו בלב אנשי "מחנה השלום" עם החתימה על הסכמי אוסלו, ומכאן ואילך נימת הייאוש רק הולכת וגדלה: הפקעתם של עוד ועוד שטחים מידי הפלסטינים, הקמת היאחזויות חדשות במקום פינויין של הישנות, רצח יצחק רבין ובחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, פיגועי ההתאבדות ומנגד פעולותיו של צה"ל בלב אוכלוסיה אזרחית, תקוות השלום שהביא אהוד ברק וההתנפצות הקשה שבאה אחריה עם פתיחת מהומות אוקטובר, שהובילה את ישראל למבצע "חומת מגן". חרף כל זאת גרוסמן אינו אומר נואש לגמרי. הוא דואב את ההרוגים הרבים ואת ההרס, אך ממשיך וטוען שמרבית האנשים משני צידו של המתרס יסכימו, מתישהו (הוא אינו נוקב בזמן), לוויתורים כואבים שיביאו לקץ העימות ולכינון יחסים של שלום. הוא מתריע מפני התקרנפות מוסרית, מבקש הזדהות עם סבלו של האחר, ובנוסף גם נפגש ומתכתב עם אינטלקטואלים פלסטינים וקורא להם לא להפקיר את הרחוב בידיהם של הקיצוניים.

גרוסמן הוא דובר רהוט. על כך אין שום ספק. הוא מיטיב להביע את רעיונות "מחנה השמאל היוני", איתו הוא מזוהה פוליטית, וכל מי שצפה בו בתוכנית "פגישה לילית" בשבוע שעבר יכול היה להתרשם שהדברים חורכים את שורשי נשמתו. גם המשנה אותה הוא שוטח מעמידה תפיסת עולם מגובשת שניתן לדון בה ולהתווכח איתה. ועל אף כל זאת, ספרו האחרון של גרוסמן בעייתי. מיותר במידה רבה.

דעותיו של גרוסמן מוכרות היטב לציבור הישראלי. הוא מרבה להופיע בתקשורת ולהשמיען: פעם באמצעות כתיבה לעיתון, פעם כשהוא מצטרף למסיק זיתים מסוקר היטב, פעם כשהוא חותם על עצומה המעודדת סירוב של חיילים לפקודות בלתי חוקיות ופעם כשהוא על המטוס בדרך לז'נבה. מדובר בהתנהגות לגיטימית שאפשר לחייבה או לבקרה. אין זה משנה כלל. אולם כשגרוסמן בוחר לאסוף את הגיגיו ולהוציאם כספר, נוצרת בעיה. כתגובות נקודתיות בעיתונים השונים הם היו בסדר גמור, אך בשעה שבאו בכריכה הם צריכים להעניק לקורא ערך סגולי מוסף; לספק נקודת מבט פנורמית שלא יכולה היתה להיווצר אלמלא הוכפפו המאמרים לשכון בצוותא. מה שהתחבר טוב כל כך ברשימות של "הזמן הצהוב" – ספר שהוא במידה רבה שיאה של פעילותו הפובליציסטית של גרוסמן – לא מצליח להתחבר הפעם, והתוצאה היא ספר מאמרים טרחני, מייגע לקריאה, הממחזר שוב ושוב את רעיונותיו של גרוסמן.

דווקא שני המאמרים בהם גרוסמן אינו עוסק במישרין בשאלת הסכסוך – "יונת הדואר של השואה" העוסק ביחסי גרמניה ישראל, ו"ביקור האפיפיור: יומן" המתאר מזווית אישית את ביקורו של פאולוס השני בארץ – הם בבחינת המיטב שבספר, והם יוצרים את המזיגה המוצלחת של איש הספרות עם הפובליציסט.