מי טמבל של אמא?

איזו אכזבה. איזה עכבר מעפן הוליד הר הפרומו של ההוא-הא. "המבחן של המדינה" נראה אתמול כמו סניף של "קידום" רגע לפני שכל הסטודנטים החליטו להתאבד או לרצוח את המדריך, אולי בעצם כמו תשדיר אזהרה ממושך מטעם המועצה להשכלה גבוהה עבור הציבור: "טמטום הינה מחלה לאומית תורשתית, ממנה אף צווארון גולף של קובי מידן לא יושיע". או כפי שאמרה הפסיכולוגית ברכה שור ממכון קרני, הפרנק נף של התחרות: "אין דבר בטוח. שום דבר לא בטוח". זה לא קשור, נכון, אבל אתמול בערב הוכח שניתן לייצר תמונת עולם ישראלית טלוויזיונית מרכיבים לא קשורים של כלום לכלום, ואפילו לשכנע אנשים לשבת מול המסך, עם עט וגזיר עיתון לברכיהם, ולשכנע אותם שההשפטה הלאומית להתנהגות אינפנטילית קולקטיבית זאת היא חוויה שמשלבת אנתרופולוגיה ובידור, סוציולוגיה ופסיכולוגיה, ועל כל מקרה שיבצנו בתחתית המסך את אורלי ויינרמן.

מן המפורסמות היא כי הסקרנות האוטו-מאוננת של "מה האיי.קיו שלי?" הטרידה את האדם עוד משחר ימיו במערות. למעשה - עוד לפני שידע האדם להצביע על עובדת היותו אדם כבר התעניין כמה נבון הוא, כמה טובה שליטתו בסדרות מספרים ובמציאת היוצא מהכלל ברביעיות חרוטים משוננים, בעלי בטן מלבנית מרושתת שכל אחד מוטה על צד אחר, בהשוואה לשכנו האהבל שחופר עמוק בנחיריו בכוך שלו, בהשוואה לחברת הכנסת קולט אביטל (7 שפות מצויות בשליטתה), למאי אקרמן ("הדוגמנית המהממת", תוארה ילדה חסרת אונים זו בפי רמי ורד), או אפילו לאיציק זוהר שהתוודה "אני עושה טוטו" וסחף את הקהל לצחוק משחרר על חשבונם של הללו שאף נשימה ארוכה שלקחו, אף לגימת מים, כפי שהציע רמי ורד, ואף קריאת "תתרכזו" מכיוונו של קובי מידן כבר לא תושיע אותם. אכן, אין כמו טלוויזיה השוואתית.

ואמנם, ההפקה המוקדמת של "המבחן של המדינה" היתה מהמחזות המגלומנים, המקושקשים ומעוררי שאט הנפש של העת האחרונה. נדמה כי "המופע של סטיב" (איזה צל עלוב ורפה של עצמו נראה אתמול סטיב פרנקל, מעוטר בשרשרת החרוזים הערסוואטית-קולית, ומחוץ למונית הוא נראה כגור זברה שתעה בדרכו ובלע את לשונו), אשר תיפקד על תקן פרומו שרק התגלות אלוהית + חשיפת הדיבר האחד עשר יצליחו לגרום לו לעמוד בציפיות של אדוניו, יצר רף כה מופקע, כה חסר פרופורציות של "לקראת", עד כי לא נותרה "למבחן של" כל ברירה, אלא ללכת בדרך זו של הוכחת כדאיות צפייה באמצעות מנגנון קדימונים מחורפן לחלוטין.

ההשתלטות על עמודי האמצע של מוספי כל עיתוני סוף השבוע בתואנה של "טופס תשובות" היתה הוכחה לכולנו כי בכל הנוגע להתקפי אטרף מסחריים, היריעה עדיין קצרה והפוטנציאל עדיין גדול ועומקו של התהום בלתי מוגבל. ואגב טופס תשובות, ודאי שמתם לב כי למעלה משמונים אחוז משטח הדף יוחדו לפרסומת עבור הענק הסלולרי אורנג', שהאימאג' העיקרי בו הוא של ילד שרוע על גבו, כאשר כוננית עמוסת ספרים משמשת לו משענת, ללמדכם על ההיררכיה הקיימת כיום בין סלולריה, ריהוט והשכלה - בחייו של האדם הצופה בטלוויזיה והתולש דפי פרסומת מעיתונים, כדי להשתתף בתחרות לאומית של מנת משכל.

זו, כמובן, לא ההיררכיה היחידה שהקפידו עורכי התחרות לדרג. שמונה קבוצות הדגל של האוכלוסין בישראל, להלן: שרירנים (הקבוצה האהודה עליי, ולו בשל העובדה שסודרה כך שבשורה הראשונה ישבו חמישה אבו רולא עם גופיות ובכל השורות שמאחוריהם שחיפים עם טרנינגים, שנראה היה שתעו בדרכם משיעור טאי-צ'י), מורים, דוגמניות (הניסיון של אחת הבייבס, עם קדמת פה לוני טונית משהו, לעשות ריימינג שכלל את המשפט "רמי ורד הורס מצחוק" הפך אותה, לפחות בעיניי, לחשודה המיידית להיות האחיינית של עוזי פלד שהסתננה לקהל), סלבס (איציק כהן ואיציק זוהר נראו כמו תאומי סביח אובדים – אחד על הקופה, אחד על החצילים), ח"כים (זכור במיוחד לטוב חיים כ"ץ מהליכוד, שלאחר הקראת רשימת תאריהם של אילן ליבוביץ' ויצחק הרצוג הסתפק בהשכלה "טכנאי אלקטרוניקה מוסמך", ובסיומו של שידור גם בציון הגבוה ביותר מקרב הפרלמנטרים: 131 איי.קיו – ללמדכם, גם בוגר מסלול ללא בגרות וגם ליכודניק וברסמי גאון), עורכי הדין (שהפסדם בסיבוב האחרון היה מתוק במיוחד, בעיקר בגלל הצורך הקבוצתי שלהם להחליק זה לזה, בכל פעם שמישהו מהם ידע תשובה נכונה), פקידי מס הכנסה ושמיניסטים (שהצטיירו אף הם כקבוצה מבחילה בשל המהירות הרבה בה התלכדו ופיתחו אחוות סטלנים ושליפים), שאף זכו במקום הראשון ובוודאי שהעתיקו כולם מאותו איתי קציר, שהתברר כבעל מנת המשכל הגבוהה באולפן (138, כמדומני). ואין טעם להתווכח על כך, שכן מי שצפה בפניהם כאשר הוטחה באוזניהם השאלה "מה פירוש הביטוי: ברחל בתך הקטנה", ויודע כי מרביתם השיבו "ילדים קטנים שואלים שאלות מיותרות", יודע גם שבשלב התפיסה החזותית העבירו כולם את הטפסים לאיתי כדי שזה יתקן להם אותם.

הציוות של רמי ורד (כמה פליאה היתה בקולו כשקרא את השאלה "כמה הם שני שלישים של רבע מ–12) וקובי מידן ("אני מרגיש ממש שתאים אפורים מרחפים מעליי") היה תמהוני ופרוע לא פחות מפיזור הדעת של ד"ר שור, שעל השאלה מה בודק מבחן הזיכרון השיבה לתומה "את הזיכרון", כמו גם התחרות המגוחכת (שממילא הסתמכה על אוסף מטלפנים הזויים למענה הקולי של "מחנה האימונים" לקראת התוכנית), שניסו פרנסי האירוע לערוך בין גרושים, רווקים ונשואים (במקום הראשון, עם תוצאה של 101 איי.קיו), בין נשים לגברים (תיקו) ובין ערי ישראל (ירושלים במקום הראשון). ועוד לא הזכרתי במילה אחת את פיסות המידע שנמסרו לקהל על גבי שיקופיות לאחר מעברי הפרסומות, להלן: "מחקרים מוכיחים כי ניחוח פרחים משפר את היכולת המתמטית" וכאלה.

ואכן, כמו בימי מלחמת המפרץ, נכנסו תושבי ישראל לחדרי המוח האטומים שלהם ועיקצצו בעצבנות כי רבה איקסים על טופס התשובות שלהם, שותפים לאיזה קולקטיביזם לא מנומק, סוריאליסטי. ולעומתם, אלה שצפו בתוכנית, אך לא מילאו את הטופס, בוהים בכוורת ישראל ובדבורים הישראליות השוקדות כל כך על ייצור הזמזום הזה, שיפטור אותם מלחשוב, מלפקוח עיניים, מללמוד –