סיפור מהתחת

"בקצב נשי" הוא הוכחה טובה לכך שהמילה "אינדי" רחוקה מלהיות ערובה לאיכות. הסרט הזה עומד יפה בכל חוקי האינדי המקובלים: הוא צולם במצלמת וידיאו דיגיטלית, הפריים מוקפא מדי פעם בניסיון לייצר צילום קולנוע בלתי אורתודוקסי המתכתב עם צילום סטילס, הוא זכה בפרס חבר השופטים ופרס הצילום בפסטיבל סאנדנס 2002 וגם בפרס הסרט הטוב והבימוי ב-Independent Spirit Awards. את הסרט כתבה וביימה רבקה מילר (בתו של המחזאי ארתור מילר וזוגתו של השחקן דניאל דיי לואיס), ומככבות בו שלוש כוכבות אינדי אמריקאיות מוכרות: קיירה סדג'וויק, פארקר פוזי ופיירוזה באלק.

"בקצב נשי" מורכב משלושה סיפורים קצרים שכתבה מילר בעצמה, ההופכים לשלושה סרטים קצרים שקשורים זה לזה כמעט רק קשר תמתי, במובן הזה שכל אחד מהם מציץ לחייה של אשה צעירה ברגע מאוד מכריע בחייה. למרות הפערים הסוציו-אקונומיים הברורים בין שלושת הנשים, צריך לשים לב ששלושת הסיפורים מתרחשים בניו יורק, שלוש הנשים בורחות בצורה זו או אחרת מהגברים בחייהן, ושלושתן גדלו בבתים שבורים. וחוץ מזה, על שלושתן יש וויס-אובר מעצבן של מספר, המקריא משפטים נבחרים מהפרוזה הדלוחה שהולידה את שלוש האפיזודות הללו.

הסיפור הראשון הוא סיפורה של דיליה (קיירה סדג'וויק, המעצבנת כתמיד) – בת לאבא היפי, שבעברה היתה השרמוטה של בית הספר ובהווה היא אם לשלושה ילדים ואשה מוכה. אנחנו פוגשים אותה כשהיא עושה מעשה, ועוזבת – ביחד עם ילדיה – את בעלה, אותו היא עדיין אוהבת, ומנסה לשקם את חייה. אני מוכרחה להודות שהתקשיתי להבין איך אשה יצרה סיפור כזה. דיליה, שמושם דגש עצום על התחת העסיסי שלה (תיאור של הסרט, לא שלי), על עברה כ"נותנת" ועל המיניות הנשפכת ממנה עד עצם היום הזה, היא אשה עם כישרון נדיר לסבך את עצמה בצרות. המיניות שלה מוצגת כמסוכנת והרסנית לעצמה ולסובביה, והאירוניה הגדולה היא שכשהיא מנופפת במיניות שלה בהפגנתיות, דיליה בטוחה שיש לה כוח בידיים. דיליה משתמשת במיניות כדי לשלוט בגברים ולא מבינה שהיא רק מזיקה לעצמה. בעלה המכה היה אחד מהבחורים הרבים שניצלו את נטיות ההשתרמטות שלה ובסופו של דבר התחתן איתה מתוך תחושת רכושנות כלפי התחת שלה. גם אחרי שהיא עוזבת אותו היא ממשיכה להשתמש במיניות שלה כדרך להרגיש שליטה (הפעם הפרטנר הוא נער חרמן, אותו מגלם ליאו פיצפטריק המצוין מ"קידז", "ילד רע" ו"אגדות וסיפורים").

מאשה שכותבת/מביימת הייתי מצפה להביט בביקורתיות על התופעה המוכרת של נשים שלא מקיימות יחסי מין בשביל הכיף אלא בשביל להרגיש איזשהו כוח מדומה שהחברה הגברית מונעת מהן. הייתי מצפה ממנה להביע איזושהי תרעומת על כך שאשה חזקה ואינטליגנטית כמו דיליה מרגישה שאין לה דבר להציע לעולם מלבד העכוז שלה. וייתכן שלזה מילר אכן התכוונה, אלא שהצילום, המשחק והפסקול – הרווי צלילי אמריקנה נוסטלגיים – משדרים סוג של גלוריפיקציה של דמותה של דיליה. המוזר הוא שמצד אחד מביטה מילר בסוג של הערצה על הכוחניות של דיליה, הטמונה בעיקר בחמוקיים שלה (טוב נו, וגם קצת באומץ שלה לעזוב את בעלה), ומצד שני היא תומכת ברעיון שמיניות נשית היא דבר הרסני שמוטב להסתירו. ייתכן שמילר לא התכוונה לזה כך, אבל בתור מי שחתומה על הסרט הזה מכל כך הרבה כיוונים, נראה שהיא היתה צריכה לשלוט במדיום בדיוק רב יותר כדי להעביר את המסרים הנכונים.

אחרי הסיפור השני (אליו נגיע בהמשך, כדי להשאיר את הדבר הכי טוב לסוף) חוזרים לשגרה המשמימה של "קונפליקטים דרמטיים נשיים" – נשים מוכות, הריונות לא צפויים, כאלה. במרכזו של הסיפור השלישי נמצאת פולה (פיירוזה באלק היפהפיה, שלמרבה הצער התפקיד המרגש ביותר שנפל בחיקה עד כה היה בקליפ של מובי), שעברה חוויית כמעט-מוות מצמררת בדיוק באותו יום שגילתה שהיא בהריון והתגובה האינסטינקטיבית שלה לכל זה היתה להיכנס לאוטו ולברוח. מפגש עם טרמפיסט מבוהל ומסכן שהיא אוספת בדרך מבהיר לה מה עליה לעשות.

הסיפור השני, כאמור, הוא המוצלח מבין השלושה, דווקא משום שפארקר פוזי הנפלאה לוקחת אותו לכיוונים הרבה יותר קומיים ממה שהסיפור כנראה כיוון אליו במקור. פוזי היא גרטה – ילדה יהודיה טובה מהמעמד הגבוה שהתחתנה עם בחור טוב אך בלתי מלהיב בעליל, כקונטרה ברורה לאביה הבוגדני. היא עורכת ספרי בישול וחייה משתנים לפתע כשהיא מקבלת הצעה לערוך ספר של מחבר רבי מכר לוהט. לא אגלה לכם יותר מזה, על מנת לא להרוס (זה הסיפור היחידי מבין השלושה שההתפתחות שלו היא לא לגמרי צפויה, על כן נשאר מה להרוס).