אתיקה, שמתיקה, העיקר שיישאר בינינו

אם יש דבר שמתסכל אותי כקורא ספרות ישראלית הוא הנהיה של כותבים אחר המבע הקאמרי, אחר הפריזמה הענוגה, המהרהרת, המרפרפת. כזו שמייצרת סיפורים קטנים ואינטימיים עם תפאורת לילה בפרדסים של עמק חפר. סרט צרפתי כזה. וזה מתסכל אותי מכיוון שיש בזה מן העצלות והוכחה למחסור בשאר-רוח. הרי תירוצים של עלויות הפקה גרנדיוזיות - בהן עושה הקולנוע הישראלי שימוש חוזר – לא תופסים פה. רק אופק דמיון קרוב מדי. הכתיבה בארץ עוד לא נגעה בקצוות הרחוקים של הבדיון, עוד לא חוותה מספיק אקספרימנטים טקסטואליים על מנת להתייצב מבושמת מנצחונה מאחורי המיינסטרים הפיקשני.

"אחד מרעננה" של דורון נשר (הספריה החדשה – הוצאת הקיבוץ המאוחד) נכנס פיקס למסגרת האווירתית שסימנתי. זהו למעשה סיפורן של כמה משפחות ייקיות, בנות העלייה החמישית, במושבה רעננה של שנות השישים; סיפור המתפקד כנראטיב היסטורי אלטרנטיבי לקורותיה הרשמיים של המדינה הצעירה ושמעוצב דרך עיניו של ילד קטן.

דורון נשר הוא סטורי טלר טוב. הכתיבה שלו קלילה, ציורית מאוד, מצחיקה כשצריך, מעציבה כשנחוץ, בקיצור - לוחצת על הכפתורים הנכונים בזמן הנכון. אחת מן התודות שבתחילת הספר מופנת ליוסל בירשטיין, מספר מעולה כשלעצמו, שאופי כתיבתו מבצבץ מבין שורותיו של הספר. ועם זאת, כפי שעולה מ"אחד מרעננה", אין לדורון נשר את היכולות הווירטואוזיות בשזירת עלילה המצויות בראשו של הסופר היידי המחויך.

הספר מורכב מ-12 פרקים, שכל אחד מהם אמור לתפקד כסיפור קצר, כאפיזודה עצמאית בעלת משקל דרמטי גבוה, וביחד כרומן המציג שלל דמויות ואפיוני תקופה בתוך מאורעות ילדות מתקתקים-חמוצים. הבעיה נעוצה בעובדה שהשלד המבני נופל בין הכסאות. מצד אחד רוב הסיפורים הקצרים חמודים אך חסרים הרבה מן האפקט הדחוס והבועט שמאפיין פרוזה קצרה בהיותם דומים יותר לפרקים של רומן סטנדרטי, ומצד שני מכלול היצירה עצמו סובל מחוסר כרוני בהקשרים ובתהליכים שיגבשו אותו למקשה קוהרנטית רחבת היקף. בשורה התחתונה הנטייה של נשר לפרוזה מאופקת המותאמת להלך הרוח של אנשי המושבה שאצלם "תודה לאל, לא קורה כלום", הפיקה ספר שלקריאתו מתגלגלת המילה שעמום על השפתיים, לא פעם ולא פעמיים.

בהזדמנות זו ארצה להתעכב על עניין שקשור גם לפרסום יציאתו לאור של הספר ושהעלתה את חמתי. השם הראשון שמופיע ברשימת התודות של הסופר שייך לעורך עיתון "העיר". כנראה שיש לכך קשר לעובדה כי לפני מספר שבועות פרסם המקומון הנאור את אחד מפרקיו של הספר. איני מתיימר להיות כלב השמירה של האתיקה, אך חורה לי שעיתון מקדם בצורה שיטתית ובלעדית זה תקופה ארוכה את מצעד המכירות של "הספריה החדשה" ונותן במה רק לכותבים שהפקידו את כתב ידם ברשות האליטה הספרותית המקורבת לעורך. עם כל הכבוד, "העיר" אינו "הניו יורקר". הוא אינו מגזין בעל מסורת של פרסום יצירות ספרותיות קצרות. על פי רוב מטרת הפרסום היא סתימת חורי תוכן. או שתיפתח שם אפשרות סדירה נטולת פניות לפרסום סיפורים, או שיימנעו מזה בכלל. צדק חברתי הם יודעים למכור לנו. שיתחילו קודם כל עם בדק בית לגבי צדק אמנותי.