היה היו חיים

"סיפור על ילדה שהבינה, ראתה יותר מדי, והיתה עתידה להצטער על כך"
"סיפור של אשה שהיו לה תמיד רזרבות. היא זקנה עכשיו. רחוקה מהילדים שלה. בבית אבות".

שני סיפורים נפרדים, סגורים בבדידותם. מעליהם, או אולי דווקא מתחת, ממשיכה לבעור המלחמה, השואה, "הארץ המתה". אם ננסה לאחד בין שני הסיפורים, נעמוד מול בור. ומעל הבור הזה קשה למתוח גשר.

שתי נשים, אחת זקנה והשנייה כבר לא כל כך צעירה. אמא ובת. גם בגילן המתקדם הן עדיין משחקות בתפקיד אם צעירה נוטשת/מצילה ובתפקיד ילדה נטושה/ נוטשת. גם אחרי הכל, או אחרי כמעט הכל, הן מתקשות לקיים דיאלוג. את הסיפור שלהן כותבת האם, אך בעצם זו הבת שמתווכת אותו אלינו, הקוראים. ואולי זוהי הבת שמתחזה לאם, כדי לכתוב את קול האם. הידיים ידי יעקב, וכולי.

קשה לקרוא לזה אוטוביוגרפיה. הגבולות בין השתיים מטושטשים, ושתיהן יוצאות בחסר. זו אוטוביוגרפיה שבה החוסר והריק גדולים מהיש. סיפור שבו אפילו השמות הפרטיים עלומים. קריאה בספר העדין והחכם הזה תלמד שאולי דווקא כך, באמצעות קול כפול שמתפרק תמיד לאחת ועוד אחת, אפשר להגיד משהו.

"אוטוביוגרפיה של שום אדם" (הספריה החדשה) הוא סיפורה של אשה ניצולת שואה, ששתקה ועכשיו כותבת. הכתיבה היא לא לפי סדר כרונולוגי. סדר המסירה שלה הוא פרטי, אסוציאטיבי, ובכל זאת היא מנסה להשליט בו סדר כרונולוגי, נוזפת בעצמה על כך שהיא תמיד מקדימה את המאוחר. ולא בכדי. גם בחייה המאוחר תמיד הקדים את מה שהיה צריך להיות עכשיו, השבר בא מהר מדי, מוקדם מדי, והביא לקריסת השלם. קשה שלא לשאול מי היא הנמענת, עבור מי היא כותבת. ייתכן והיא מדברת אל עצמה, כמעט מחוסר ברירה, אחרי שנים ארוכות בהן לא רצו לשמוע את מה שיש לה לספר. אבל תמיד גם הבת בעמדת האזנה. הבת שחייבת סוף-סוף לשמוע.

בראשית האם נטשה את הבת. כך פירשה בת החמש את מעשה ההצלה בימי מלחמת העולם השנייה, כשהוריה השאירו אותה אצל משפחה לא יהודית כדי להצילה. כבר ברגע הנטישה/ההצלה הכל מסתבך. אחרי המלחמה חזרה האם מהמחנות אל בתה כשהיא לבדה. ללא הבעל, ללא האב. הילדה גדלה אך המשיכה כל השנים לחכות לאביה שיחזור. בנעוריה הבת הפכה לנוטשת, עזבה את אמה ונסעה לארץ. האם באה אחריה, לא יכלה להתערות, וחזרה לאירופה.

פעם אחת היתה בת והיתה אם. את הסיפור שלהן מסובך לספר. אולי כדי לתווך את הקרע אפשר להיתלות רק בדוממים, חפצים טעונים שהיו ונעלמו. כמו תיק הקרושה שסרגה האם במחנה ריכוז לבתה הרחוקה. תיק שכדי ליצור לו בטנה ויתרה על קרום לחם. תיק שאמא אחת הביאה לבת אחת אחרי המלחמה והבת איבדה אותו. אפשר כמובן להכביר משמעויות סמליות על האובדן, על האשמה הכפולה, אבל אין צורך. התיק הזה אינו מטאפורי, ובכל זאת לא פלא שהוא אבד.

אכן זכות קדימה לחפצים הדוממים. השפה היא הרי חסרה, לא מתארת, לא יכולה לספר, אפילו מתקשה לכתוב רומן אחרי הכל. ובאמת, איך אפשר? לא בכדי שפת הסיפור רחוקה מסמליות ופומפוזיות שאורבת לפתחו של כל "סיפור שואה". רק העבר מקבל כינויים מטאפוריים - "שם", "הארץ המתה", "השפה ללא דקדוק". כדי לספר את סיפורה היא משתמשת רק במקצת המילים שבמילון.

"אוטוביוגרפיה של שום אדם" לא נותנת עדות על מה שהיה "שם", הרי השם תמיד מעורב בכאן, אלא מעידה על הנימים הדקים והמפותלים שמחברים ומנתקים בין אמהות לבנותיהן, או נכון יותר, בין אם לבתה. האשה הזקנה לא מדברת בשם כל בני ביתה, אלא בשם עצמה, אשה חבולה וזקנה שלא שכחה את היותה בעבר אשה יפה וצעירה. את זקנתה היא רואה רק משום שהיא נשקפת מפני הנשים לצדה, בבית האבות. אם אפשר לחלץ בדוחק מסקנה, הרי היא ששום דבר אינו גדול יותר מהחיים.

הסופרת אסתר אורנר, שגרה בתל אביב אבל כותבת צרפתית, יצרה רומן דחוס ומדויק שאין בו נחמה. אורנר כתבה בפשטות ובחוכמה יחסים לא פתורים בין שתי נשים, שלמרות מאמציהן הטובים ממשיכות לפגוע זו בזו, ממשיכות לנטוש ולא להבין. שתיים שמעבירות ביניהן את האשמה כמו במשחק מסירות אינסופי. היות והבת נושאת את קולה של האם, הרי שגם במעשה הכתיבה היא ממשיכה להאשים את עצמה דרך קולה של אמא. למרות שמו הפרדוקסלי של הרומן, האוטוביוגרפיה הזו שייכת לשתי בנות אדם, גם אם אינה מתארת אותן בשלמות. הסיפור מתקיים במקום של הסדק שחוצה את שתי הנשים. אולי אין מקום אמיתי מזה.