מתן בסתר

ערב ההתרמה הגרנדיוזי ורב הכוכבים לילדי וראייטי - ילדים שמצבם הכלכלי אינו מאפשר טיפול רפואי שעשוי לסייע להם - הועלה אתמול בסימן "הגשמת חלומות", שכן כפי שהסביר המנחה הרגיש יאיר לפיד: כל תרומה, מן הסמלית ועד הרחבה, עשויה לסייע לילדים הנזקקים להגשים את חלומם ולזכות בטיפול שהם מבקשים, או לכל הפחות להעניק להם כמה שעות של חסד, תשומת לב והקשבה.

מדוע ערב כזה, שעל פניו מצביע על התכוונות ורצון טוב כלפי הזולת (ובמקרה זה – הילד, שמעצם היותו ילד, יצור פגיע, חלש וחסר אמצעים, מעורר אצלנו רגש עמוק של סולידריות ואמפתיה), מצליח בסופו של דבר לעורר תחושה כל כך מרה? כנראה משום הניצול הציני, שחוזר על עצמו לעייפה במסגרת תוכניות התרומה של ערוץ 2, בין מצוקה אמיתית לחגיגה בידורית, רוויית פרסומות, כזו שבסופו של דבר מעבה מאוד את כיסם של זכייני הערוץ, כך שהמיליונים הנתרמים מקרב הציבור, הפועל מתוך היענות שמקורה ברגשות מעורבים של אשמה והזדהות, עומדים כאין וכאפס לעומת הרווחים העצומים - הכלכליים ויותר מזה הערכיים-סימבוליים - של כרישי ההון, ברגעי ה"תרומה בשידור חי".

מגמה זו אינה בוחלת בשום צעד כדי לעבות ולמצב את הפער הכלכלי-מנטלי בין אלה לבין הצופה התמים, היושב בכורסתו ולבו נכמר על הילדה הקטנה במשקפיים, שמאור עיניה ניצל בזכות ארגון וראייטי, והיא הופכת בידי המפיקים לאייקון תקשורתי סימבולי של "טוב לב". וכך, בעודנו כואבים את אלו שמזלם לא שפר עליהם, מנפחים הזכיינים את כרסם וכיסם ומרגישים עצמם טובים יותר, תורמים לחברה ומוסריים. כל כך מוסריים. ובדיוק המפגש הזה, בין המוסריות המאולצת לשחיתות הבזויה, הוא שמצליח להרתיח.

מיותר לציין כי מעטפת השמאלץ האיומה פעלה כאן שוב במלוא העוצמה. האולם הענק, הבמה הגרנדיוזית, התאורה הצבעונית המתחלפת, מוזיקת המעברונים האוסקרית – כל אלה שיוו לאירוע מראה אירוויזיוני זוהר; כשמנגד עומד דיבורם הרך והרגיש של כוכבי הטלוויזיה, אלה שמשתכרים ביד רחבה מפרסומת לפרסומת.

קשה שלא לאתר מידה גדושה של התנשאות, צביעות ועזות מצח מצד כוכבי הערוץ, שבימים כתיקונם משדרים הכל מלבד חום אנושי ורגישות, ולערב אחד פוערים לפתע את חיוכם הרחב. איכשהו כל עניין החלום מקבל פתאום משמעות מצומצמת ודלה – להופיע בערוץ 2, להיות כוכב, להיות כמוהם, חלק מהמכונה המשומנת היטב של דימויים כוזבים. ערב כזה מעורר בעיקר געגוע לסוג אחר של סולידריות וחמלה אנושית.