ניפגש בשמיניות

נפל דבר בישראל: מלך הרייטינג נבעט מכסאו. ולא סתם נבעט – כי אם בדרך שזימנה ההיסטוריה לכל הלואי ה-16 של העולם: גירוש מגן העדן באדיבות העם. העם שכל כך אהב, העם אליו הביט מחלון הסוויטה הקיסרית בארמון השיש שלו ונחר לעומתו בבוז: "אוח, כמה שאני אוהב את העם הזה". ואמנם, אין כמעט דרך אנדר-סטייטמנטית להסתכל על מהפכת הרייטינג העממית שחווה מלך ערוץ 2 לדורותיו. אתנחתא קצרה לצורך תזכורת: קיסר הרייטינג העממי הקודם, דן שילון הראשון, הודח מכסאו ועשה אחר כך מחצית עשור בגלות של תוכניות הבוקר, של שעות הערב המוקדמות, ולקינוח – בסנט הלנה של הערוץ הראשון, בית הקברות הישראלי הרשמי לקריירות של פילים.

אבל עם כל הכבוד למונרכיה השילונית, נדמה היה כי הקיסרות הטופזית אינה תלויה בדבר, כי היא עתידה להיכון ולמשול בארץ מעברי הפרסומות לעולם ועידנים, או לפחות עד שאדונה יחליט להוציא לפועל את איומו: לנטוש את זירת ההבלים של עסקי השעשועים לטובת מלכות דויד של ממש: ממשלת ישראל, או לכל הפחות עיריית תל אביב. נדמה היה כי דודו טופז, בניגוד לעריצי רייטינג אחרים בדברי ימי ערוץ 2, תלוי רק בעצמו, וכי גם אם יבוא היום בו הציבור ימאס בו יצליח בכוח הנרקיסיזם שלו לדמות אשליית רייטינג, על משקל – דודו טופז אחד שווה מיליון וחצי צופים. על משקל - אם ההמון לא ירצה בו, תמיד יוכל להתנחם באגו אדיר המימדים שלו שישלח לעצמו SMSים אוהדים, או לחלופין, שיצביע בשלט.

ובכל זאת, מלך חדש קם בישראל. ולא סתם מלך, כי אם גיבור הוועדות המהפכניות העממיות ואנטי גיבור במוצהר: חיים הכט. לזאת אי אפשר היה לצפות: ליפול ביד הגלגול הפוסט-מודרני של הצ'יזבטרון, לראות את ההמון מבכר את הדלתא-רום של הכט על פני היגואר חצי מיליון צילינדרים של טופז. וכמובן שאין בזירה זו של תעריפי פרסום גבוהים וטראש ציני להמונים כל מקום לרחמים – מגרסת הברירה הטבעית ואורך רוחו של הצופה פולטים החוצה ביריקה כל מי שאינו עומד בסטנדרט הגירוי המהיר והסיפוק המיידי. וגם אם מדובר רק בשלוש תוכניות מפתיחת העונה, הרי שהמספרים צריכים להדאיג את טופז עד למאוד (מקום שמיני בטבלת הרייטינג של השבוע שעבר), מכיוון שמי כמוהו מכיר על בוריו את זכרונו הקצר של הציבור, יודע מגוף ראשון את הקלות בה משליכים בעידן זה אנשים לאריות, או לכלוב הג'וקים – מחיר שער ב"לאשה".

מה אירע? מה קרה לכוכב טלוויזיה זה, שלאורך הקריירה המגלומנית והנפוחה מעצמה שלו היה נדמה כמי שיכול לזמן, כמי שיש בידיו את נוסחת הקסם קבורה עמוק בכספת? אמנם, גרעין נוקשה של צופי זומבי ערוץ שתיימים עקביים עדיין נותר נאמן לו, אולם אל לו להתעודד מכך. אם יש דבר שההיסטוריה של ערוץ 2 לימדה אותנו בשנים האחרונות הוא כי בשעה נתונה, בערוץ הנתון, גם אם תשודר שיקופית בנוסח "יצאתי לזיין את המאפרת, תכף אשוב", יישבו המוני בית ישראל (15 אחוז מהם לערך) ויבהו בקופסה הקטנה, משתאים. ככה זה, אין טעם להכביר על כך מילים. כוחו של הרגל, פתולוגיה של הפרעה נפשית.

וגרוע מכל: העלבון, העלבון – להפסיד לחיים הכט. כמה הומור יש לו לאלוהי הרייטינג, כמה דקה אבחנתו. אין זה לומר כי הכט עושה טלוויזיה "טובה" או "מעניינת" יותר מטופז. מושגים אלה ריקים מתוכן בדיון על תרבות הרייטינג. אין זה גם לומר כי טופז לא התאים עצמו לסף הגירוי החולני של הציבור וכי הפרסונה החדשה, הברסלבית משהו, שמנסה לגאול את האנושות בכוח, והדמות הלימור לבנתית שאימץ לעצמו, אשר מנסה להשכיל את הנוער באגף הניים-דרופינג (לפני שבוע הניף תמונה של דוד לוי בפניו ההמומות של זאטוט בן עשר והתענג על הכישלון בזיהוי ועל הצחוק הלגלגני של הקהל) נכשלה. טופז לא נכשל. למעשה, העונה הנוכחית עמוסה להתפקע בתועבה בדיוק כמו קודמותיה. הפרומואים מנופחים מחשיבות, ההידוס האוהב עצמו של דודו לא נפגע כהוא זה. דודו, בדיוק כמו דן שילון בשעתו, התמקצע מאוד בלהיות עצמו. דבר לא השתנה. למעשה, הזמן רק שייף אותו.

אבל דודו של המקום השמיני הוא אותו דודו שהביט כלא מאמין בצביקה הדר ואנשי "כוכב נולד" קוטפים את תואר תוכנית העשור של ערוץ 2 בשעתו. דודו של המקום השמיני הוא דודו שהעיר אחר כך, בשאט הנפש המיזנטרופית-פופולרית שלו: "לפי ההיגיון הזה, מושיק עפיה הוא זמר העשור". ובכן, זה נכון: מושיק עפיה הוא זמר העשור, סטיב פרנקל הוא חבר מסדר הכבוד על שם הר הרצל, ומבחן האיי.קיו של המדינה הוא הטקסט המכונן של התרבות הישראלית לדורותיה. ערוץ 2 החדש איין את מושג הזמן, איין גם את היכולת לעצב היררכיה בעלת איזשהו היגיון פנימי.

הסולם הערכי היחיד שהערוץ דובר את שפתו הוא זה של טבלת הרייטינג. וטבלת הרייטינג מלמדת כי דודו טופז נפל בשבוע שעבר מהמקום הראשון המסורתי לזה השמיני. אבל עליו להבין, המקום השמיני גם הוא פיקציה, גם הוא טעות סטטיסטית או אמת מוחלטת – אין ביניהם כל הבדל. בעולם של ערוץ 2, עולם שעל עיצובו שקד דודו טופז במשך עשור מחייו, אין כל הבדל בין המקום הראשון לזה ה-184. בעולם הזה גם אין כל משמעות לכך שאפשר ואנו עדים לעונה האחרונה של דודו טופז בפריים-טיים. אין כל משמעות גם לאפשרות המופרעת שדודו יגיש בשנה הבאה תוכנית בישול בקברי צדיקים בערוץ ההיסטוריה, גם לא לזאת שיהיה מנחה אורח לצד מירי נבו במהדורת חדשות הספורט. בעולם של ערוץ 2 אין לשום דבר משמעות, לבד מהעובדה החדה והחותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת. כלואים בתוך תודעה בדיונית. שדודו טופז יצר.