מוות למפא"יניקים

הו, הו, אנשים צעירים שלא יודעים כלום. הו, הו, אנשים מבוגרים ששכחו הכל. האם השם ג'קי אלקיים ולהיטו המופלא "Iv'e got to love again" מזכיר לכם משהו? האם השיר "אלאונור" מצלצל פעמון? הידעתם כי בתחילת הסבנטיז היה השדרן הצעיר והנמרץ אלי ישראלי מקריין את מצעד הפזמונים בגרוביות מגנוביות, ובכל פעם שאלקיים היה שר "אליאונור", היה עונה לו באותו קצב "אלי ישראלי".
ובכן, כמו שרק מעטים זוכרים, שהרי תיעוד אין בכלל, היתה כבר תקופה שבה זמרים ישראלים ניסו לשיר באנגלית. זה קרה מעט אחרי ששת הימים, אחרי שלהקות הקצב של רחוב המסגר ורמלה החלו להתפוגג. בתקופה שבה ישראל המפא"יניקית קפוצת התחת החלה קצת לשחרר את החבל ולהדק קשרים עם המערב הדקדנטי.

דווקא בעז שרעבי הצעיר היה זה שהוביל את הגל הזה וכבש ב-71' את ראש המצעד הלועזי עם "פמלה" ו-"Zero Zero". אבל גם אחרים השתדלו. אם יש לכם צורך בטראק שמח לרמיקס, נסו למשל לשים יד על "Illusions", שהוא הגירסה האנגלית המדליקה והפרה-היסטורית של יזהר כהן ל"גלבי". במקביל ניסו אז שלום חנוך, שלמה ארצי, יגאל בשן, עדנה לב, אילנית ואחרים לארגן קריירות כאלה ואחרות בארצות אירופיות. זה לא הצליח. היחיד ששיחק אותה היה מייק ברנט, שעקף את הדיקטטורה המקומית שדחתה אותו מהלהקה הצבאית והפך לנסיך פריזאי. הישראלים חזרו הביתה, אל העברית, וביססו תפיסת עולם ששלטה כאן עד לאחרונה, לפיה אפשר לשיר הכל בעברית. צריך לשיר רק בעברית. יש מספיק פרנסה בארץ. ישראלים כותבים טקסטים גרועים באנגלית. המבטא שלהם מגוחך. וכדי להצליח בחו"ל חייבים לגור שם.

עברו שלושים שנה, ויום אחד כל זה קרס. גדודי פופיסטים שבדים כבשו את העולם. הרכבי דאנס מכל ארץ אירופית הוכיחו שגם את המבטא המכוער שלהם יהיה מי שיסבול. נדמה לי שהשיא המטפורי הוא הלהקה הפולנית המגוכחת הזאת מיסלוביץ', שעשתה השנה סבוב על אירופה וגלגל"צ גם יחד. במקביל זכה התחום כולו להפרטה. כמו שקרה לעולם הספרות עם המצאת המחשב עם "רומן מאת כל מורה", כך בשלב המעבר לתוכנות ביתיות, נשבר המונופול של אולפני ההקלטה הגדולים. עכשיו כל ילד יכול לעשות הכל בבית. זה לא עולה כסף, צריך רק כישרון.

בישראל נוספו שני גורמים ייחודיים. תעשיית הזיופים, שהפכה את השוק על פיו וכמעט חיסלה את תעשיית הדיסקים; והמצב המדיני הדוחה, שאינו מאפשר ליוצרים שקט נפשי. וכך, כשתעשיית המוזיקה הממוסדת קורסת מול עינינו, צומחת לה פתאום סצינה פעלתנית של מוזיקת אינדי, אזוטרית משהו, שרובה מושרת באנגלית.

למה באנגלית? אולי כדי לברוח, אולי כדי שתהיה אפשרות, גם אם קלושה, לעניין את העולם. אולי כי במילא הכל כאן בחצי אנגלית, אז אם כבר, למה לא לשיר עם המקדונלד'ס והאסקייפ בשפת האם? ובעיקר, להערכתי, כי בעברית אפשר רק לשיר שירי שנאה למצב, כל השאר יוצא מעט טפל.

מאחר שישראל היא לא כמו העולם, אין לסצינה הזאת מרכז. אין מקום אמיתי שבו כל היוצרים האלה שותים יחד או לפחות מופיעים. להבין איך הסצינה נראית ומה גודלה ניתן רק כשמסתכלים על קיר הדיסקים העצמאיים בחנות "האוזן השלישית". ועדיין רוב הדיסקים האלה יצאו עד לאחרונה בחברות פצפוניות, חלקן הוצאות ביתיות. והם נמכרו לעשרה אנשים במקרה הטוב.

אבל תמיד צריך להתחיל מאיפשהו. עכשיו יש כבר לסצינה חברת תקליטים מסודרת. לא בטוח שזו היתה החלטה שמבטיחה עושר ועושר. אבל כשסגרה החברה העצמאית פאקט את הדלת, הזמין חיים שמש את יורם אליקים להקים לעצמו בסטה קטנה בתוך אן.אם.סי. בכך הוא הכניס את השוליים היישר לדלת הקדמית, וייתכן שיזכה בתמורה לסיבוב שני. הסנדק של דור המדבר והגלולה יהיה עכשיו הסנדק של הדור החדש, שעוד אין לו בכלל שם.

התהליך הזה של דיסקים ביתיים, קטנים, מתפתח כבר כמה שנים. ככה היו פעם נענע. יש את פאסט התל אביביים, יש את מוטי שהרבני, יש פה ושם. אבל בהפצה של אן.אם.סי, שמגיעה לכל רדיו נידח וכל מקומון, העניינים עולים ליגה. וכמו שתמיד קורה, מגיע עכשיו הדיסק הראשון ששווה את כל הרעש. קבלו את התקליט הישראלי הכי מפתיע ביופיו, קבלו את הגיבור המקומי החדש שלכם שקוראים לוJay Walk Snail עם הדיסק "The Drunken Driver".

האמת היא שאני לא יודע כמעט כלום על הבחור הזה, רק ששמו אורן להב, הוא מהרצליה, הוא כבר מוציא דיסקים איזה חמש שנים, והוא שר את שיריו ביחד עם חגית קרקובסקי (אני מקווה שהפרטים מדויקים). בתקליטיה הביתית של ג'יי ווק סנייל תמצאו בוודאי את בל אנד סבסטיאן, ניק דרייק, פולק אנגלי ואת כל יוצרי התוגה המלנכולית לדורותיהם.

אבל כמו שתמיד יפה לגלות, אורן הגדול מצא דרך משלו לעדכן את הז'אנר. הוא כותב שירים הכי יפים, קסומים, שמזכירים קצת את הגל האקוסטי החדש ששטף את אנגליה לא מזמן. רצועה 3 בדיסק שלו, "Rocket Boy", שמתכתב עם "רוקט מן" של אלטון ג'ון, הוא כנראה השיר היחיד שיתחרה בעונה זו ב"היום" של אהוד בנאי.

האמת היא שהרשימה של השבוע היתה אמורה להציג את הדיסקים הכי טובים שלא שמעתם ב-2003, אבל הג'יי ווק הזה ערבב לי את התוכניות. הדיסק שלו כל כך מפתיע ויפה ומיוחד, שזה ממש מסעיר. וזאת הזדמנות להפנות זרקור לכל הגל החדש הזה של המלנכוליה הביתית.

עוד קצת על ג'יי ווק סנייל. יותר מכל דבר אחר הוא נשמע שלם לגמרי. אפוי היטב. אלה לא נסיונות ראשוניים, אלא שירים כתובים ומבוצעים ביד בוטחת, וכדי שלא תגידו, צרפו למארז גם את הדיסק הקודם שלו, "Save Long Lane", שתוכלו לקבל פרספקטיבה. זה הרבה יותר קל מלכתת רגליים באינטרנט. גשו לחנות הקרובה לביתכם, המחיר של הדברים האלה ממש מצחיק.

את תקליט הסולו של Jay Walk Snail הקדים אוסף בשם "Inside Looking Out", או בעברית "אוסף סינגר סונגרייטרים ישראלים", ובו 13 שירים מהמיטב של הגל החדש הזה. אחד הקטעים הפותחים את האוסף הוא שלGospel Zombie , ובו הגיטרה מהדהדת ללהקת אמריקה ולימים הטובים של קרוסבי, סטילס נאש ויאנג. לקראת הסוף מגיעה הדרה לוין ארדי, שהיא האם המכוננת של הסצינה החדשה, וזה למרות שטרם הצליחה לייצר דיסק אמיתי ומסודר שיביא אותה למרכז דיון אמיתי. לוין ארדי נמצאת עדיין בשוליים, לא רק כי במרכז הכל יותר מיינסטרים, אלא גם כי היא טרם הצליחה לתרגם את כשרונה לתקליט שיהיה שווה את ההייפ. אבל אנחנו ממתינים.

האוסף הזה הוא מצד אחד קצת מונוטוני, כולם שם מנסים לכוון לאותו מקום. מצד שני הוא דווקא מעורר ומעודד ובעיקר עונה על השאלה: אם כל כך הרבה צעירים ישראלים גדלו על מוזיקה אנגלית טובה, למה אין לזה נוכחות ביצירה המקומית?

האלבום של צ'רלי מגירה, "פראגמנטים רוקנ'רוליים" (הכתיב משונה במקור), מגיע גם הוא מהלייבל אודיוקולאז', שזה השם שקיבלה המחלקה של אליקים באן.אם.סי. זה אלבום ראשון, אם מחשיבים את יצירתו הקודמת מלפני שנתיים למיני-אלבום. מה זה משנה בעצם? באתר החברה יש קומוניקט באנגלית שמתאר את המוזיקה של מגירה בדרך הבאה: "דמיינו את ריקי נלסון מנגן בתחנת אוטובוס ישנה, כשמאחוריו פועלים זרים מנגנים קליפסו". דווקא הגדרה קולעת. הבעיה היא שרוב מאזיניו הפוטנציאליים של מגירה אינם יודעים מיהו ריקי נלסון, וכל התייחסות שלהם למקצבים כמו ממבו וקליפסו יגיע לעולם בתוספת המילה האהובה רטרו. או להבדיל המילה החצי מגונה מוזיקת עולם.

למעשה את דקויות היצירה של מגירה יוכלו לעכל באמת רק אנשים בעלי השכלה מוזיקלית רחבה יחסית, שיודעים מיהם האחים אברלי ומה ההבדל בין פיפטיז לסיקסטיז. הצרה היא שרוב האנשים האלה כבר סתמו מזמן את האוזניים, והכי רחוק שהם הולכים זה לאוסף חדש של אלביס. הקהל שהוא כביכול קהל היעד יכול ליהנות ממגירה באופן מופשט, אולי לראות בו קטע. אולי משהו מאוד מוזר ואזוטרי. חבל, כי זה לא רק תקליט יפה, אלא רב רובדי באופן מאוד עמוק. מגירה אינו נודניק נפוח, הוא מצחיק ומשעשע, וכיפי, רק שהוא מאוד, מה שקוראים, הצד המרתק של השוליים.

Izabo הם כנראה דוגמה טובה להתאפסות שעברה על מוזיקאים ישראלים בשנתיים האחרונות. רן שם טוב וההרכב הזה פועלים באופנים שונים כבר מתחילת שנות התשעים. אבל רק עכשיו, בדיסק החדש "The Fun Makers", הם מצאו את עצמם, בטווח שבין לני קרביץ לעולם הפסיכדליה של החוף המערבי.
איזבו הם לא מלנכוליים. להפך. הם שייכים לגל החדש דווקא בגלל ההתנהלות ולא בגלל המוזיקה עצמה. למעשה הם מספיק Fאנקים כדי לנגן בדאבל דייט עם הדורבנים. בגלל זה הם הרבה יותר מוצלחים, אבל כנראה יצליחו הרבה פחות.

בגלל שאין מסורת, מאוד קשה לאמנים היוצרים עכשיו בשוליים להגיע לאמירה שלמה ורציפה. זה כמעט עניין של מזל. במקרה של איזבו, לדוגמה, למרות שהדיסק בכללו משכנע, יש לעתים תחושה שהם רק עושים כאילו. שהמוזיקה שלהם היא מעט תחפושת. התחושה הזאת היא משהו שמלווה לא מעט מהדיסקים החדשים, שלעתים ממש משנים סגנון באמצע הדרך. למשל דיסק הבכורה של השלישיה Steelbox, שמתחיל בשיר בשם "האנק וויליאמס". כמו שאפשר לנחש, הפתיחה היא מאוד קאנטרי מסורתי, כולל הצדעה מסוימת לג'וני קאש. אלא שעם הזמן הסגנון משתנה וסטיל בוקס נשמעים להקה אחרת לגמרי. אני אומר את זה בלי ביקורת, יותר כציון עובדה. יחסית להרכב מתחיל, סטילבוקס נשמעים לא רע, אבל הם חיבים להחליט מי הם ומה הם.

אני לא יודע מי צריך להרגיש פחות נוח. הבחור שהוציא דיסק שאין עליו מילה עברית, וגם קוראי אנגלית לא ממש יכולים להבין מי הזמר, או אני שאין לי מושג ברוסית, השפה של סבי האהוב סולומון. לכן ניאלץ לקרוא להרכב הזה Acoustic Berrys ולדיסק "White Night Angels ". בכתובת המייל שעל העטיפה הוא נקרא גם Yagodki, אבל לך תדע. שבעה שירים, זמר עם גיטרה, שר ברוסית, אבל לא בגרוב של ויסוצקי וטום ווייטס אלא יותר מודרני, עם קצת בלוז ברקע, ניחוח של אינדי אנגלי ותעוקה של שירי תנועות הנוער. קשה לי לדעת למה זה יפה. אולי בגלל שרוסית היא שפה מעט קסומה. אולי כי זה באמת מוצלח. בכל מקרה זה לגמרי אחר ומכשף.

גם Elliot הם שלישיה מעניינת. מכל ההרכבים בעמוד הזה, הם ההרכב הצפוי ביותר. שרים באנגלית ומרפררים ללהקות אינדי מסופרות היטב, כולל גירסת כיסוי מעניינת ומקורית ל-"20th Century Boy" וגירסה לשיר זנוח מתוך סרטו של טים ברטון "Nightmare Before Cristmas". אליוט הם גם יומרניים, אחד השירים שלהם נקרא "נכתב בידי פרנסיס בייקון". המזל שלהם הוא שהחיקוי שלהם למשהו שהוקלט עכשיו באיזה ארט סקול אנגלי די משכנע. אם כי נופל בדיוק תחת הכותרת "כאלה כבר היו לנו מלא באייטיז, והאיחוד של מינימל הספיק לנו להרבה זמן".

לסיום מעגל נסגור שוב עם 1971, ועם "למה לא סיפרת לי?", אלבום הבכורה חסר התקדים של שלמה גרוניך. במרכזו השיר "רוזה מרציפן", שהוא כמעט שיא הפרוג בעברית. אבל באותו זמן זה גם שיא הרוק התיאטרלי אישי של תחילת הסבנטיז. שלמה גרוניך של ימי בחרותו היה משונה, מפוצץ כישרון, מגוון, אם כי לעתים מעט סמיך מדי. בתקליט הראשון זה היה חדש ומרתק. האלבום הזה יצא עכשיו מחדש עם עטיפה מפורטת, הערות של היוצר, ובתוספת המיני-מחזמר "אמריקה" שכתב גרוניך לפי קפקא. וגם בו יש שירים בעברית ובאנגלית שנחים באלגנטיות אלה לצד אלה. זו קלאסיקה שאין עליה. חובה לגמרי.