האם אנחנו אוהבים את ילדינו? אנחנו לא ממש אוהבים את ילדינו, כתבה פעם דליה רביקוביץ'. האם הסופרת שלי יחימוביץ' אוהבת את יצירי כפיה הספרותיים? ובכן, לא ממש.
שלי יחימוביץ' חובקת רומן חדש. כבר ההכרזה עצמה פיקנטית, וקשה לבלום את הדחף לחפש דמויות מפתח מחייה התקשורתיים, עיין ערך: רהב, רני. אלא מה? בראיונות שסיפקה עם צאת הספר לשוק הסבירה יחימוביץ' ביישוב דעת כי מבחינתה מדובר בהשתעשעות, כלומר, אל לנו לחפש בספר תכני הארדקור תקשורתיים או ביקורת חברתית צולפת. ובכן, האם עלינו להאמין ליחימוביץ'? שוב, לא ממש.
"משחקי זוגות" (הוצאת קשת) עוסק בארבעה אינדיבידואלים בורגנים ומרוטי נוצות, כל אחד בדרכו. ענת וללה הן שתי חברות-הכי-טובות שנשואות בהתאמה לדורון, איש עסקים יפה תואר, ולנפתלי הבלשן והספרן, שנוטים בטעות להמעיט בערכו. מרובע הזוגות ניצב במרכז חייהם, והארבעה מבלים יחד את זמנם הפנוי בחול ובעיקר בחגים, מגדלים את ילדיהם במקביל, וסתם כך מניעים את גלגלי השגרה. אך האידיליה הבורגנית נפרעת ללא היכר עם היוודע הבגידה הכפולה: ללה, העובדת הסוציאלית המוזנחת והקולנית שנשואה לנפתלי, ודורון היאפי השרמנטי שנשוי לענת, נפלו בתשוקה זה לזרועות זה. מה נפוץ ומה נעים: לפנינו רומן.
הבגידה, ובעיקר התגלותה, מהווים את ציר הספר. מכאן ואילך נחזה בפרידה ובפרידות, חיים בנפרד, נסיונות התאוששות, ובאיזה תהליך נפשי אחד או שניים. למרות ההכרזות השוקקות על אודות "אהבה" וכוחה המסמא שמרצפות את דפי הספר, לא אהבה יש כאן אלא שעמום. שעמום של הגיבורים מעצמם, מחייהם, מבני זוגם. שעמום שנדמה אוחז לעתים גם את הסופרת כשהיא כותבת את דמויותיה: אין בה סלידה ממש, אך גם לא חיבה. כמעט אדישות.
"משחקי זוגות" הוא מעשה בארבעה אנשים לא מעניינים במיוחד, שלמרות שאינם מפסיקים לדבר אל זולתם, אל עצמם, ולהתעסק עד אין קץ בעולמם הפנימי, הם אינה נמלטים מן הבנאליה. זה השיכון בו הם שוכנים, שם הם נהנים מיפי הצמיחה, מתייסרים מבגידת הגוף והזמן, ובעיקר תקועים זה ברקטום של זה.
אמנם שני הנבגדים, ענת ונפתלי, מתוארים מעט יותר בחמלה, אך גם זאת במשורה. גם הם לא נמלטים מעצמם. שום גילוי מרעיש לא מטלטל את עולמם הרגשי. כמו הבוגדים גם הנבגדים הם נציגי הבורגנות השוקעת שמתארת יחימוביץ', בורגנות חסרת הורים (לכל הגיבורים יש מחסור ברור בדמויות הוריות), שבעה בדרכה אך כלל לא מסופקת. "המצב", למשל, חודר לספר רק באמצעות פיגוע בדיזנגוף, אך מלבד הזעזוע המתבקש, הגיבורים לא עורכים חשבון נפש או מקדישים הרהור נוסף. לא להם להסיק מסקנות.
פעמים לא מעטות יחימוביץ' נוגעת בפרודיה. ובכל זאת דומה שהמרחק האירוני שלה מדמויותיה הוא, בסופו של דבר, קצר מדי. סממני הביקורתיות שלה מרופדים גם הם באותו תמליל ישראלי, אותו היא מבקרת. כתזמורת חרישית מלווה את גיבוריה געגוע מתוק אל עבר טוב יותר של ים וחומוס, נחליאלי וחצב. זו הנחמה היחידה שלהם. ייתכן שמבחינת יחימוביץ' זו היא אכן חצי נחמה.
למרות כתיבתה הקולחת ויכולת השחזור של שפת הדיבור הסתמית, כמספרת היא בוחרת בשפה גבוהה מדי, מתקשטת ומתייפייפת. גם את האמצעים האמנותיים היא דוחפת לסיפור בעדינות של פטיש 5 קילו. דומה שלדעתה קוראיה יתקשו להבחין במטאפורות אם יוצגו ללא מפתח. וכך למשל כשענת מאבדת את חוש הריח שלה וזוכה בו מחדש לאחר שנה, מוסבר לפחות שלוש פעמים כי הדבר מתרחש בסמוך לבגידה של הבעל והחברה הטובה. הריח כמובן חוזר בעוצמה עם גילוי הרומן.
בסוף שנות השבעים כתב אהרון שבתאי: "ללמוד/ מן החיות/ לא להיות/ אני// (דהיינו לחרבן/ מבלי להחיל/ את בעלותי/ על החרא). הדמויות של יחימוביץ' אולי עוברות תהליכים נפשיים (קבלי את גופך המזדקן בהשלמה, קבלי את בעלך המזדקן בהשלמה, וכן הלאה), אבל לא לומדות שום דבר מן החיות. הן ממשיכות להיסחף בתוך החרא של עצמן, נחושות שלא לטבוע וממלמלות "שלי, שלי, שלי". קרוב לוודאי שלא אהרון שבתאי עוכר השלווה נשמע באוזניהן. הפסקול המתאים הוא דווקא שלמה ארצי, הרי אתמול היה טוב ובטח ובטח יהיה גם מחר.
.
ללמוד מן החיות
1.1.2004 / 15:04