אולי בכל זאת תקחו את אהוד יתום?

"בית הילדים" מגולל את סיפורן של שש נשים אמריקאיות, השוהות יחד במלון דרום-אמריקאי הסמוך לבית הילדים המקומי, בציפייה שאין לדעת את משכה לסיום תהליכי האימוץ האיטיים של הבירוקרטיה המקומית. המפגש הנוצר אי לכך ביניהן, וביניהן - כמייצגות פנורמה של תרבות אמריקאית – לבין התרבות הדרום-אמריקאית, על שלל דמויותיה העשירות והנוגעות ללב, מייצר את אחד הסרטים המרגשים ביותר שנראו כאן לאחרונה.

מעבר לתמה הזו, של כמיהה לילד, שהיא תמיד אפקטיבית, מצליח הבמאי והתסריטאי ג'ון סיילס ("דג התשוקה", "כוכב בודד", ומפיק של "אגרוף של אשה") להעניק לסרט נופך פואטי, שמצליח לעמוד בתבונה גם על המורכבות העצומה הטמונה בתהליכי האימוץ.

חוכמתו של הסרט נובעת מן ההכרעה האמנותית-תיאורטית של היוצר שלא לשפוט אף אחת מהדמויות, לא לפעול מעליהן אלא מתוכן. כך נחשפים בפנינו כל החוליים הקיימים או עשויים להתקיים אצל האמהות הפוטנציאליות. אך ככל שהסרט מתקדם, מתברר שהחוליים הם בעצם חולשות, והחולשות בעיני סיילס הן יותר מכל אנושיות, ובהיותן כאלה הן מעוררות הזדהות וחמלה, ויותר מזה – הן מקבלות לגיטימציה ונהיות כמעט נורמטיביות. אלא שאין כאן סכנה מוסרית, אלא הבנה עמוקה ואוהבת של נפש האדם, מתוך הכרה בתשוקה לילד כהתגלמות הפלסטית ביותר של נתינה וקבלה, המניחה אנושיות, הומאניות.

עם זאת, סיילס אינו פועל כממתיק מלאכותי. הבעייתיות של הניצול ההדדי נחשפת כאן ללא מסווה. מחד ניצבות הנשים האמריקאיות, השונות מאוד, אך שחשות כולן (מי באופן מופגן ועיוור יותר ומי פחות) מנוצלות על ידי הבירוקרטיה המקומית, זו המעכבת את בקשתן כדי להרוויח עוד כסף על חשבון שהותן הממושכת במקום. נחשפת כאן מערכת מסואבת של תעשיית כספים סביב נושא האימוץ, כענף הכלכלי המכניס ביותר של המקום, שאינו בוחל בצעדים מבזים וחסרי רגישות כלפי הזולת.

מנגד פועלת גם ביקורת כלפי אותן נשים, כמייצגות של אמריקה היפה, הבריאה, שרואה בדרום-אמריקה סימבול למקור כל החולי, למקום שבוודאי לא ניתן להשכיל ממנו בשום מימד, ושהמבט עליו יהיה לעולם מתנשא ומבטל. כך הופכות הנשים למנצלות לא פחות ממנוצלות, כמי שרואות במקום הזה תחנה מלוכלכת לאימוץ קל יחסי של ילד ותו לא. תשוקתן לחזור עם הילד ל"מעוז הנורמליות" עומדת בסתירה לחולשותיהן הנחשפות במהלך הסרט, כייצוג חולשותיה של אמריקה הנאורה והפתוחה.

אבל כוחו של הסרט נובע לא רק מעצם ההעמדה התיאורטית המורכבת של שאלת האימוץ, אלא גם בזכות השפה הפואטית היפהפיה שלו, המגבה כל זה בכישרון רב ובעוצמה מפלחת. בסופו של דבר, מעבר לשאלות העקרוניות, ייחרטו בזיכרון תמונות ויזואליות בלתי נשכחות, כמו תמונת החדרנית הצעירה הדומעת מבעד לחרכי התריס במלון, בעודה מתבוננת באחותה הקטנה העומדת בודדה בחצר בית הספר במהלך הפסקה שוקקת. או הילד הזה, בן העשר, שסיכוייו להיות מאומץ אבדו לעולם בשל גילו המבוגר יחסית, והוא נודד ברחובות, כמוטיב חוזר, ללא בית והשגחה, וכשהוא הולך לישון על החוף ונושא מבטו אל שמיים זרועי כוכבים, נצבט הלב מחוסר הצדק הזה, שבו אלוהים מרחם על התינוקות היתומים, אך על יתמות הילדים מרחם פחות. בחירתו הנבונה והכואבת של סיילס לסיים בכך את הסרט מותירה אותנו עם הפצע הזה, הפתוח, שבו הדברים לא נפתרים עד הסוף, אף פעם.