הגדר הלא ממש טובה

אני יודע, הבטחה זו הבטחה. לכן אני מתנצל בפני הרבים שקיוו לקרוא שאני, נעם, אדם, חגי ומתן כבר בכלא (ועוד יותר בפני אלה שקיוו שלהרבה זמן). אל דאגה, ידידי ואוהבי היקרים, לא תצטרכו לצפות עוד זמן רב, כך גם אדביזי. זמנו של התחת הלבנבן שלי מתקרב. גזר הדין, ויחד איתו החזרה לכלא, נדחו, אבל רק עד ליום ראשון הקרוב, ה-4 בינואר.

ביום שלישי בשבוע שעבר אמנם לא ניתן גזר הדין, אבל כן’ כמובטח, הושמעו הטיעונים לעונש של דובי, סניגורנו, ושל קוסטליץ', התובע. וכה אמר קוסטליץ (בין השאר): "על בית הדין לתת ענישה מחמירה ומכאיבה. על העונש להיות מוצב כתמרור אזהרה לנאשמים ולסרבנים אחרים. יש להחמיר עם התארגנות שיטתית הבאה לחתור תחת יסודות הצבא כצבא העם וכצבא על מפלגתי. זו לא רדיפה, אבל צריך שידעו הנאשמים כי אם לא יבחרו לשרת מאהבה, ישרתו מיראה". וכך אמר דובי (מבחר מתוך נאום נפלא אך מעט ארוך): "לו רצו הנאשמים להשתחרר מהצבא בקלות לא היו בוחרים בדרך המצפון, שהיא הדרך הקשה להשתחרר מהצבא. הם לא ישרתו מיראה, ההיסטוריה מלמדת שמי שירצו לדבוק באמת שלהם – עונשים לא ירתיעו אותם. טוב לחברה לאפשר להם שירות אזרחי חלופי במקום להחזיק אותם במעצר ולבזבז את משאבי הצבא והמדינה". היה גם השלב שבו דובי סיפר לשופטים שאינו יודע אם הם אוהבים אותנו, אבל הוא אוהב אותנו. לפחות אני לעולם לא אשאל יותר איך קוראים לעשרת אלפים עורכי דין על קרקעית האוקיינוס (התחלה טובה).

מלבד הללו, נתן דובי כמה דוגמאות לדרגות הענישה המקובלות בצבא, מתוכם אני מביא אחת, לאו דווקא הקיצונית ביניהן. קצין אחד נתן לפקודו הוראה לירות בגבו של פלסטיני בורח, כיוון שזה צייר סיסמאות על קיר כשהוא חמוש באלה. הוא הורשע, וקיבל עונש של חודש מאסר על תנאי. מקסים, לא?

ביום שישי שעבר, כשישבתי במעצר, ירו חיילי גולני על חברים שלי. ביום רביעי ירו עליהם שוב (הפעם גומי), וכך גם ביום חמישי. חגי טוען שבקצב הזה לא יישארו לנו חברים. אלו שהפגינו ביום שישי היו קבוצה של אנרכיסטים, והמשותף להם הוא ההתנגדות לגדר הזו. כמוני, הם חושבים שתוואי הגדר הורס חיים ויוצר בנטוסטאנים דרום אפריקאיים וטרור. ההפגנה נערכה ליד מסחה, בכפר בדיה, שהוא אחד הכפרים שהגדר מפרידה בין אנשיו לאדמותיהם, ובמהלכה הם טלטלו את הגדר וגזרו אותה בקאטרים. הם לא איימו על חייהם של החיילים, והם לא היו אלימים. למרות זאת החיילים ירו עליהם כדורים חיים מטווח קרוב מאוד (בצילומים ששודרו בטלוויזיה נדהמתי לראות עד כמה).

גיל נעמתי הוא משוחרר טרי מהצבא שהרגיש שחובתו למחות נגד מה שהצבא עושה היום, נגד מה שלקח בו חלק עד לפני כמה חודשים. ההפגנה ביום שישי היתה ההפגנה הראשונה שלו בשטחים. כיוונו דרך כוונת וירו בו ברגליים: כדור אחד ריסק לו את הברך, כדור שני (או רסיס, לפי גירסה אחרת) חדר לשוק שלו ונפלט החוצה. הוא נפצע קשה וכמעט מת מאובדן דם. ברדיו שמעתי ש"מהצבא נמסר כי על פניו של המפגין (גיל) היה כיסוי ראש, שלא איפשר לדעת שהוא ישראלי". במילים אחרות: "מצטערים. חשבנו שהוא ערבי".

"אפילו ההסבר הזה, הגזעני, של טעות בזיהוי האתני, הוא שקר", אמר לי רותם יניב, שהיה בהפגנה, "בכל הצילומים רואים בבירור שהוא לא היה 'רעול פנים' ולא כלום, אין לו כלום על הפרצוף". "זו כבר פעם שלישית שאנחנו מפגינים מול הגדר ככה", המשיך רותם, "גם הפעם, כמו בשתי הפעמים הקודמות, היחידים שעמדו קרוב לגדר היו היהודים, כי ידענו שכשהיהודים ליד הגדר – לא יורים כדורים חיים. בשתי הפעמים הקודמות ירו עלינו גז מדמיע ורימוני הלם. אף אחד לא ציפה שהפעם תהיה שונה. מה שעשה את ההבדל, כנראה, היתה העובדה של'חיילנו' לא היה ציוד לפיזור הפגנות בג'יפ. בהתחלה, כשהם רק הגיעו, הם זרקו עלינו אבנים(!) כדי לפזר את ההפגנה. כשזה לא עזר, הם ירו באוויר. בסוף הם עברו לירות בנו. בדובר צה"ל הכחישו שזה מה שקרה וטענו שירו בנו גז מדמיע וכדורי גומי. רק כשנודע להם שיש צילומים שמוכיחים אחרת, הודו שהחיילים ירו ירי חי. החיילים, אגב, טוענים עד עכשיו שחשבו שאנחנו מחבלים פלסטיניים, ובכלי תקשורת אחדים הטענה הזו הוצגה כעובדה. זה מגוחך - בצילומים רואים שיש לנו שלטים בעברית, ושאנחנו קוראים קריאות בעברית, ואפילו הצלם של 'ידיעות אחרונות' אמר שהזהיר את החיילים לא לירות כי אנחנו מפגינים מישראל".

"אתם מתכוונים להפסיק להפגין ככה או להפגין בכלל בעקבות הירי הזה?", שאלתי. "להפך", רותם השיב, "אנחנו מתכננים להגביר פעילות. אני מקווה שיבואו עכשיו יותר אנשים להפגנות".

בערב, אחרי הטיעונים לעונש, נסענו אני ואמא שלי ל"פוליטיקה". דן מרגלית כבר לא מנחה שם, כי רשות השידור בעידן ג'ו בראל הפכה ימנית מדי אפילו בשבילו. כל הדרך לירושלים חששנו שנהיה כמו הגלדיאטורים שהם משחררים לזירה בשביל לשעשע את הקהל ולחמם את האריות, אבל בדיעבד השתלבנו יופי בבליל התוקפנות והצעקות. בין שאר החוויות, צעקתי על ראש מועצת יש"ע ש"חברים שלי עלולים למות בגללך", וגם פעמיים קראתי "באמת?", אחרי שסגן שר הביטחון אמר "ישראל היא דמוקרטיה". הפנים שלו האדימו והצוואר שלו רעד והוא קרא לי "חוצפן" ו"איש צעיר" וזעק ש"אני נתתי לך לדבר אז תן לי לדבר". כשיצאנו סימנתי עוד איקס על חגורת "קצינים ואנשי ממשל שהצלחתי להרגיז". נעם, שלימד אותי כל מה שאני יודע במשך התקופה שבילינו בשדה תימן, היה גאה בי.

כבר הרבה זמן שחפים מפשע נהרגים בשטחים בסיטונות. בטיעונים לעונש ציטט דובי נתונים מהממים מ"בצלם": מבין קרוב לאלפיים פלסטינים שנהרגו בשלוש השנים האחרונות כתוצאה מירי "כוחות הביטחון הישראליים", היו כ-60 ילדים עד גיל 12 וכ-11 תינוקות. אם חיילינו לא יורים בניגוד להוראות באופן גורף לגמרי, המסקנה היא שמשהו דפוק מאוד בהוראות הפתיחה באש. בלתי נסבל שכל כך הרבה חפים (תינוקות, ילדים, נערים ובוגרים לא חמושים) ימותו כחלק מפעולה נורמטיבית של צבא.

מצד שני, אם מדובר, לפחות חלקית, בתוצאה של הפרות הוראות הפתיחה באש, מדהימה העובדה שרק 9 כתבי אישום על ירי הוגשו נגד חיילים בשלוש השנים האחרונות. קשה לדמיין כמות דומה של הרג על רקע פלילי שהייתה מובילה לכמות דומה של כתבי אישום. דמיינו אפילו רק תינוק יהודי אחד שייהרג כי חטף כדור בראש, ושהשהרשויות יחליטו שלא קרה כאן דבר המצריך חקירה (והתנצלויותיהם הכנות של היורים, אגב). המסר שהמדיניות הזו משדרת לחיילים היא שהרג התינוקות והילדים האלה הוא נסבל (אם לא מוצדק). כששאלתי חבר חייל על כך, הוא הבהיר לי שהמסר הזה עובר חד וצלול. "לפחות בפלוגה שלי", אמר, "ברור שהוראות הפתיחה באש לא מבוצעות בשטח, ושאף אחד לא ישאל שאלות אחר כך".

אם כך ואם כך - אם מדובר בנהלים לקויים ואם בחוסר אכיפה - האחריות להרג הסיטוני הזה היא על הקצינים הבכירים והממשלה, אבל בעיקר עלינו, שזה לא מזיז לנו את הביצה השמאלית. סך הכל כמה ערבושים.

חשבנו שנוכל לדרוש מחיילים נורמות מוסריות אחרות כשהם מטפלים בישראלים. חיילינו בהווה לא יירו בעתודות חיילינו, אמרנו. עכשיו אין ברירה אלא להכיר שאי אפשר שיהיו נורמות שונות כלפי בני אדם שמשני צידי הקו הירוק (יעידו גם 13 הרוגי מהומות אוקטובר). הכיבוש מחלחל. בעידן של השחתה מוסרית, קווים אדומים טיבם ללכת בעקבות הקו האדום התחתון בכנרת. השבוע זה זעזע, אבל סף הרגישות טבעו לרדת, זעזוע טיבו להתקהות. אני מנחש שבפעמים הבאות שייפצעו מפגינים בירי לא תקום סערה גדולה כל כך, יישמעו פחות אזוטריים הקולות שיגידו שזה דינו של מי שמחבל בגדר ובבטחון האומה. אחרים אולי יאמרו אפילו שזו תגובה עדינה מדי. השמאלנים האלה, שיגידו תודה שיורים להם בברכיים ולא נכנסים אליהם הביתה בלילה לקחת אותם למעצר מנהלי. יודעים מה? הנה רעיון.