עדיין מחכים לקולות הסרבנים

"אני בוחר בשיר “In Da Club” של הראפר 50 סנט. היי ראפר, שמישהו ינסה לעצור אותך!"
(רפי גינת בוחר את שיר השנה שלו במסגרת המצעד השנתי של גלגל"צ ששודר בערוץ 2. בהחלט לא נגענו).

השנה שודר בפעם הראשונה המצעד הלועזי השנתי של גלגל"צ בערוץ 2. בפועל מה שזה אומר זה שדחפו את קרין מגריזו (המגורזת מתמיד והמחוזקת בכמויות נדיבות של ליפ-גלוס) ואת עמרי רונן (שדפק הופעת יום-שישי-בשינקין, כולל שיער מנומר) לתוך אולפן, בו הם קיפצצו מצד לצד, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה, על הספה וליד הספה, באנרגיות המחייבות מגישי מצעדים שנתיים לו-ע-זי-ים. ככה זה אצל הלועזיים, מקפצצים.

בשעתיים ברוטו - עם טונה הפסקות פרסומת באמצע - ספרו השניים את 20 להיטי השנה הגדולים לאחור, כאשר לפני כל קליפ (ששודר באופן חלקי ועם כמויות אדירות של פופ-אפס אינפורמטיביים) הכריז סלב אחר שהשיר הבא הוא השיר האהוב עליו - באופן אישי! – לשנה האחרונה. כשרודריגו גונזלס בחר את "סניוריטה" של ג'סטין טימברלייק (שנכנס למקום ה-16) העסק עוד נראה הגיוני, כששלישיית פרוזאק הריצה דאחקות על "אמריקן לייף" של מדונה (המקום ה-20) עוד קניתי, אבל ברגע שלהקת חמסה הכריזה פה אחד (בסינכרון מדהים!) ששיר השנה שלהן הוא “Special Needs” של פלאסיבו (במקום ה-14), כל העסק התחיל להיראות קצת חשוד.

אתם ידעתם, למשל, ששלומי סרנגה מעריץ את הלהקה הפינית הרסמוס? או שאלי אילדיס בקטע של בלאק אייד פיז? ואם זה לא מספיק, הרי שגיליתי גם שפיראס חורי – חובב ניו-מטאל שכמותו – חולה על אוונסאנס! ותודו שאלה ידיעות הרבה יותר מרעישות מאשר העובדה ש”Where Is The Love?” של הבלאק אייד פיז הגיע למקום השלישי (בזכות ג'סטין, בטח בזכות ג'סטין), "ביוטיפול" של כריסטינה אגילרה הגיע למקום השני (ועל כך אמרה אגם רודברג, מבלי למצמץ, שהיופי הפנימי זה באמת מה שהכי חשוב), ו”White Flag” של דיידו העפיל למקום הראשון. אותה דיידו, אגב, נבחרה במצעד של גלגל"צ להיות זמרת השנה. אותו טימברלייק הוא זמר השנה, ואילו קולדפליי (שגם צביקה פיק וגם ניר כחלילי בעדם) הם להקת השנה.

מסקנות על פי המצעד הגלגל"צי: לפופ האמריקאי היתה אחלה שנה - Fאנקית, להיטית וסוחפת. ג'סטין טימברלייק (שחדר שלוש וחצי פעמים, אם מחשיבים את עניין הבלאק אייד פיז, לעשרים הגדולים, וגם נבחר, כאמור, לזמר השנה) וביונסה (מקום חמישי עם “Crazy In Love”) הקפיצו בגאווה כל טוסיק בסביבה; כריסטינה אגילרה הרעידה לבבות בבלדת הפרסומות הענקית שלה "ביוטיפול"; ולניו-רוקנרול היה כזה אימפקט שאפילו גלגל"צ סוף-סוף שמו לב לקיומו, כשהכניסו למקום השביעי את “7 Nation Army” של הווייט סטרייפס (אם כי נרשמה בעיית קליפים קלה). לבריטים, מהפרספקטיבה הגלגל"צית, היתה שנה יבשושית, מלאה בבכיינים משעממים כמו דיידו וקולדפליי, כשנקודת האור היחידה נרשמה במקום ה-13, אליו נכנס “Out of Time” המקסים של בלר (ותודה לאחיות פיק). ובואו לא ניכנס בכלל לדיון על האמנים הקנדיים.

המצב במצעד השנתי של רדיו תל אביב, ששודר ברדיו ולא בטלוויזיה, לא שונה בהרבה, מן הסתם. אבל ראוי לציין שתי מצוות גדולות שעשה. ראשית, רדיו תל אביב לא נתן ידו למחדל, ולא נתן לדיידו להגיע לפסגה. מה שאומר, קודם כל, שכאן “White Flag” הגיע רק למקום השני (במקום הראשון, אגב, עומדים אוונסאנס עם “Bring Me to Life” – הפיראס הזה יודע על מה הוא מדבר), ודיידו גם לא זכתה בתואר זמרת השנה, אלא נאלצה להסתפק בהיותה סגניתה של ביונסה. הדבר הטוב השני שאפשר להגיד על המצעד השנתי של רדיו תל אביב זה שבניגוד לגלגל"צ, הם נתנו את הכבוד הראוי לשון פול - היצואן הג'מייקני המצטיין לשנת 2003, שהביא את הדאנסהול להמונים – אשר כבש את המקום השלישי ביחד עם ביונסה בשיר "בייבי בוי". בגלגל"צ לא היה לו אפילו אזכור אחד בין 20 הגדולים.

זהו פחות או יותר, וחוץ מזה רציתי רק לציין ש”In the Shadows” של הרסמוס (ה-רסמוס הפינים, לא לבלבל עם סתם רסמוס, שזה משהו אחר לגמרי), שהגיע למקום העשירי בגלגל"צ ולמקום ה-12 ברדיו תל אביב, הוא השיר הכי מעצבן ששמעתי כל השנה. וגם בשנה שלפני זה.