איפה דנוטה כשצריכים אותה באמת?

ואני לתומי חשבתי שנפטרנו מהרטרו. נאיבי שכמותי. תפאורות מנייר, ציטוטים מ"בזוקה הרגעים הגדולים" בתור תסריט, ציצקעס, כן ציצקעס (מה יותר פאסה מזה?) מלוא החופן, בוגרות בית הספר למשחק על שם "מישהו שכנע אותי שאם אני אתפשט אני אגיע לאמריקה" ונספחיהם הזכריים, "שיסל אמר לי שהוא ומרטין סקורסזה ברמה של חברים אינטימיים, אז הסכמתי לעשות קאוור על צחי נוי. בסבבה", והגדול מכולם – עידו לב, בגירסה שלו ל"אני מאמין בכל לבי שגם ללא אבא שלי (והוא הכי בעולם, אבא שלי) הייתי עושה קולנוע", בתפקיד מומו.

נעזוב בצד כל מיני מוטציות תרבותיות מגוחכות כמו הצורך לצלם סרט, לערוך אותו או לדאוג לזוטות על גבול הפרדוקס כמו עלילה - על כל אלה פוסחים גיבורי התרבות שלנו בלקלוק נעים - אבל לא נוכל להמשיך הלאה מבלי להתעכב על השאלה: צחי נוי? עוד פעם? עוד פעם? הומאז' הוא כלי חשוב לשימור מורשת המילקשייק של כל אומה, אבל צחי נוי? כאילו מה? הבנאדם לא מבין שהבדיחה על חשבונו?

"החגיגה נמשכת", כך קוראים מפיקי הסרט לאסקימו לימון הזן החדש. אבל החגיגה לא נמשכת. אם כבר, היא מסתיימת עוד לפני שהתחילה, בדיוק בנקודה בה הסתיימה קודמתה, בצחוק המג'עג'ע של יוסף שילוח. איפה דנוטה כשצריכים אותה באמת? שלא תבינו לא נכון, "אסקימו לימון" שם לכם ביד בדיוק את מה שביקשתם לקנות. גלובוס חובק הגלובוס לא מנסה למכור קרח לאסקימואים, הוא מוכר ארטיק ל-40,000 אוחזים במטקה - כבר בשבוע הראשון! הוא יודע בדיוק על איזה צד של השפתיים מרוח הליפסטיק, ומה שלא יעשה לכם המפגש המהמם עם מירי בוהדנה בלבוש עליו יכולתם רק לחלום, ימהר ויתקן הווידוי של שיסל כי הוא נותר עדיין - בגיל 93 - ג'אנקי אמיתי של קלוז-אפים על פטמות. יש אנשים שזה עושה להם את זה. שיסל לא מוכר אשליות. הוא מבטיח לכל מי שלא הצליח להידחק בתור להצצה לשירותי בנות מושב בשורה הראשונה של פנטזיית האוננות שלו. זה עבד בגלגול הקודם, אין סיבה להאמין שילדים בני 15 הפסיקו מאז לעשות ביד. מניה בטוחה, קהל היעד הזה, אין מה לומר.