FFF

חזי לסקלי המנוח, משורר והומו, תיאר פעם בשורה אחת את חווייתו בעולם כילד בן שש: "ואני – בת עם פין". אולי יותר מכל צירוף מילים אחר, מצליחה השורה הזו להעביר את רבגוניותה, חריגותה ועוצמתה של החוויה ההומוסקסואלית. ב"גאים להציג" (הוצאת שופרא), אסופה חדשה של 33 יוצרים ויוצרות לסביות, הומואים וטרנסג'נדרים, בעריכת אילן שיינפלד, מתוארת חוויה זו בשפע על ידי קולות שונים.

האם יוצרים לסבו-הומואים חייבים בהכרח לעסוק בזהותם המינית מעצם היותם כאלה? האם דווקא להם יש מונופול על החוויה המינית הקווירית (חריגה)? מסתבר שבמידה רבה שתי התשובות הן חיוביות. כמובן שלא חסרים יוצרים סטרייטים שנגעו בזהות ובחוויות חד מיניות, אבל אין מה לעשות – ברומא הרומאים נראים הרבה יותר טוב. תמיד יהיו מי שיסתייגו ויגידו שאין דבר כזה "שירה הומו-לסבית", כמו שאין דבר כזה "שירת נשים", אבל קריאה רצופה באסופה מוכיחה שיש גם יש. הנושאים הגדולים של האמנות - ארוטיות, אהבה ומוות – מקבלים גוון ורוד עמוק בין השורות.

ולמרות הגוון הזה, אין פירושו של דבר שקוראים סטרייטים יחושו אובדי עצות מול היצירות. החוויה ההומו-ארוטית מוגשת לקוראים על מצע ישראלי כשר למהדרין. חיילים במדי צה"ל מככבים בלא מעט יצירות, כמו "פראנקי" של צבי מרמלשטיין, המספר על תשוקה ואלימות בבסיס צבאי. חלק מהשירים והסיפורים נוגעים בחוויות ילדות ונעורים מהפנימיה או מהקיבוץ, וכמובן בהוויה התל אביבית. בין אלה בולטות לטובה רקפת בר-קמה ושז, המיטיבות להעביר תחושות כמו חריגות וחרדה של לסביות בחברה, כמו גם הרגשה של ייחודיות וכוח.

מרמלשטיין, בר-קמה ושז מייצגים דור ותיק ולוחמני יותר, שידע לצרוח את ההומואיות שלו בראש חוצות ולהביא את הקהילה למה שהיא היום. באסופה יש ייצוג נאה לדור הזה, ואפילו לדור שידע פמיניזם לסבי מהו, ובראשו חנה קליין-לפידות. אבל רוב הספר מורכב מיוצרים צעירים, שעסוקים מאוד באהבה ובסקס, מודעים היטב לשפה ולמה שעשו יוצרים הומו-לסביים לפניהם, וגם נהנים לצטט מהאבות והאמהות הקדמונים. התוצאה היא להטוטים מעניינים שעשו חלק מהיוצרים בשפה העברית. העברית, על הטיות הזכר והנקבה שלה, מחליפה זהויות ומגדרים ועושה ניתוח לשינוי מין בכל שורה שנייה. יש כאן גברים שכותבים על עצמם בלשון נקבה ונשים שמדברות בלשון זכר, הומואיות שלובשות חצאיות ולסביים שמגדלים שפמים, ובקיצור – השמחה גדולה.

פה טמונה הצלחתה הגדולה של האסופה, שמאפשרת לאוהבי העברית לא מעט הזדמנויות לעמוד על הקשר בין שפה לבין זהות מגדרית. למרבה הצער, נמנעים מפגשים מרתקים עוד יותר בין דורות של יוצרים או בין השירים, בעיה שנובעת מעריכת היוצרים לפי סדר האל"ף-בי"ת. היה מעניין לראות זו לצד זו משוררות המתארות כמיהה למגע ופנטזיות אבודות, כדוגמת לורן מילק ואפרת רותם; או שירים שעוסקים בתשוקות חנוקות ובמגעים של רגע, כמו אלה של דודי אור לצד אלה של יאיר קורן.

אבל למה להיטפל לזוטות – אילן שיינפלד, עורך הלקט ומשורר בעצמו, יכול בהחלט להתגאות בעובדה שכל כך הרבה יוצרים קווירים נשמעים לראשונה על אדמת ארץ הקודש. אם זה תלוי בו, אסופה כזו תצא פעם בשנתיים ותמלא את המרווחים שעל מדף הספרים הגאה שלכם. אם זה תלוי בנו, אנחנו כבר מפנים מקום.