כוסאוחתו

א.
הרבה אומרים עכשיו "אתם גיבורים", "אתם אמיצים", לוחצים יד, מחבקים. אחת אפילו כת?בה, צריך למסגר אתכם ולתלות בחדר הילדים. אבל אין בי גיבור, "גיבורות", אין בי אומץ. אני אותו שמרי מכיתה ג' שנפגע בדמעות שלא הזמינו למסיבת פיג'מות, שמפחד שיגידו עליו מאחורי הגב, ועכשיו יש שאומרים ואומרות לי בפנים – הלוואי שיהרגו אנשים כמוך.

עוד רגע ניכנס לאולם, לשמוע איך נגזר דיננו. גיבורים לא מפחדים, ואני כן. הקיבה שלי מתהפכת. לא רוצה תא קטן נעול קלסטרופובי. לא רוצה שיבואו בבוקר, ייקחו ממני מס שתי סיגריות באיומי מכות. לא רוצה מפקדי כלואים צועקים נוח דום, ואני נוח דום. לא רוצה להירדם בידיעה שממתינים לי בין המיטה לשמיכת הסקביאס עוד מאות לילות וימים. לא רוצה שוב לכלא. אני חלש וקטן עכשיו, נכנס לאולם המשפט, הפלאשים בעיניים, הצרחה בראש שלי: עזבו אותי. תנו עוד זמן, תנו עוד לטייל בערב עם פלפל הכלב שלי הצהוב, להיות חופשי כמותו, מרחרח כלבה, לא חושב על כלב אחר שם ברמאללה.

השופטים נכנסים - שקט! הקשב! שקט! מספיק לצלם! השופט אבי לוי מדבר עכשיו והשפתיים שלו זזות, אבל אני לא מצליח להבין. הכל קורה לאדם אחר, אני על טייס אוטומטי. למביט מבחוץ, הכל שפיר איתי. מבפנים התרגשות, חרדה, מתח. אני מרחף, נופל, מרחף, לא מצליח לאחוז בדבר, לבי הולם באלימות.
באיזשהו שלב אבי לוי מכריז: 12 חודשי מאסר בפועל, ואני נוחת. 12 חודשים בנוסף על ה-13 שכבר ישבנו במחבוש ובמעצר. אף מדינה מערבית מאז צרפת של אלג'יר לא כולאת סרבני מצפון לזמן ארוך כל כך. זה טירוף, טירוף. למרות שציפינו, שחששנו, עכשיו זה על אמת.

זה מהמם, לא הוגן, מעליב, אולם איננו קורבנות. קורבנות - גורלם נקבע בידי נסיבות, לא אחריות ובחירה. קורבן הוא ילד פלסטיני שנהרג במהלך חילופי אש ברחוב. קורבן הוא אחיו ששונא עד טירוף, ששונא עד שילך להתאבד וירצח חפים מפשע. קורבן היא הנערה הישראלית שתיהרג בפיגוע, קורבן הילד שלא תלד. קורבן הוא בן-דודתה שזועם כל כך עד שילך למחסום ויכה כחיה. הם קורבנות המתרחש כאן 36, או 16, או 3 שנים, תלוי מתי מתחילים לספור. הם אלו שכלי משחק בידי פוליטיקאים ואנשי צבא, בידי סרבני פשרה ושלום והפרדה.

אני, למרות רגעי החרדה, עושה את הדבר שאני הכי רוצה לעשות בעולם. כאן אני עומד, אבל בקלות יכולתי אחרת. כמו רבים אחרים: לשקר קצת, ולהיות עתה אחרי טיול או לימודים או שירות אזרחי. אני הוא שבוחר בתייל, באין-שמיים. אינני קורבן, אינני גיבור. אני סתם שמרי.

ב.
"מה עושים 12 חודשים בכלא?", שואלים אותי כל היום ואני עונה בקוואן (סיפור זן): נזיר שאל את מורה הזן ג'ושו: מהו ה'אני' שלי? ג'ושו אמר: האם אכלת את דייסת האורז? הנזיר ענה: אכלתי. ג'ושו אמר: לך אפוא לשטוף את קערת האוכל.

איך צולחים 12 חודשים בקלבוש? אין לי מושג, התשובה תצמח עם הזמן. לפחות בהתחלה אייל טייק איט וואן דיי אט א טיים. פשוט אשטוף את קערת האורז שלי. אחשוב רק על הדקות שנותרו עד שייגמר מסדר הניקיון הזה, עד שיגיע מחר, עד יום שבת, עד הביקור הבא. מצד שני, לפחות לעכשיו, אני נכשל לגמרי. אני אמנם לא נשבר, אבל בראשי הולם רק שהפעם הבאה שאהיה חופשי תהיה בדצמבר או באוגוסט (אם ינוקה שליש על התנהגות טובה). כוסאוחתו.