בן סטילר ודרו בארימור - שניהם חביבים כאן כשלעצמם - הם זוג יאפים ניו יורקים צעירים שמחפשים דירה ומוצאים, להפתעתם, מציאה של ממש: בית עתיק ויפהפה ברחוב שקט בברוקלין. בקומה השנייה של הדופלקס שלהם מתגוררת קשישה קטנה, חמודה ובלתי מזיקה למראית עין, ובכלל - כך רומז להם המתווך - אין להם מה לדאוג, היא לא מרגישה כל כך טוב לאחרונה, וימיה, כך נראה, ספורים.
כל מי שיש לו ניסיון מינימלי בהשכרת דירות יודע שמציאות כאלה לא קיימות, וקרוב לוודאי שיש כאן קאץ', מה גם שברור לחלוטין מהו הקאץ'. עד פה אין הפתעות - סטילר ובארימור עוברים לדופלקס שלהם ומגלים, תוך דקה וחצי, שהזקנה מלמעלה היא משוגעת על כל השכל. במהלך רוב הסרט ממררת להם הקשישה את החיים בכל הדרכים האפשריות, חלקן מצחיקות יותר, רובן מצחיקות פחות. בהיותה דיירת מוגנת - מן הסתם - הם לא יכולים להעיף אותה, וכך דופלקס החלומות הופך לסיוט מתמשך.
ל"דופלקס", שביים דני דה-ויטו, יש לא מעט במשותף עם קומדיות שחורות קודמות שדה-ויטו ביים. אם ב"מלחמת רוז ברוז" נאלצו בעל ואשה שלא סובלים אחד את השני להסתדר באותו בית, אז "דופלקס" מאלץ בעל ואשה, שדווקא חולים אחד לשני על הטוסיק, להסתדר עם דיירת שהם לא יכולים לסבול. אם ב"זרוק את אמא מהרכבת" רצו בילי קריסטל ודני דה-ויטו עצמו להיפטר מהנשים שממררות להם את החיים, אז את אותו הדבר בדיוק רוצים סטילר ובארימור לעשות ב"דופלקס". אלא שכאן זה הרבה פחות מצחיק ומוצלח מבסרטיו הקודמים. שיהיה ברור - "מלחמת רוז ברוז" זה לא.
למרות הרזומה של התסריטאי, לארי דויל, ככותב ב"דריה", "ביווס ובאטהד" ו"הסימפסונס", ההומור ב"דופלקס" רחוק מלהיות ציני-מתוחכם, דבילי-גאוני או מהפכני-מצוין (בהתאמה), ורוב הזמן הוא אפילו לא מצחיק במיוחד. דויל סוחט צחוקים בסצינות גועל-נפש צפויות, אם כי לא מזן הקקה-פיפי-שפיכי שסטילר התפלש בהן בחדווה ב"משתגעים על מרי" (אם כי גם כאן כמעט נגרם נזק בלתי הפיך לאזור חלציו), אלא דווקא בסגנון האפצ'י (אנשים מתעטשים זה על זה, יורקים בתוך קערת פופקורן וכו') ובסגנון התראו-איזה-דברים-מגעילים-אפשר-לעשות-עם-אוכל (הזקנה לועסת נקניקיה, מוציאה את הנקניקיה הלעוסה מפיה ומאכילה בה את התוכי שלה; הזקנה אוכלת שוקולד ממולא קרמל בחוסר אלגנטיות מופגנת, נחנקת מהשוקולד ואז מורחת הכל על פיו של סטילר שמנסה לעשות לה הנשמה מפה לפה; סטילר אוכל חטיף אפרופו עם דיפ גבינה שתאריך התפוגה שלו היה איפשהו ב-97' וכו').
כמות הבדיחות הגסות כאן מינימלית, וגם אז הן לא נועזות מדי (יש חזרה אינסופית על הכינוי של הזין של סטילר), אבל דויל כמובן ולא התאפק והלך בגדול על הקלישאה בה מוכנסת קשישה מסכנה לסצינה בעלת קונוטציות מיניות, שאמורה להגעיל לנו את הנשמה. דווקא הסצינה הזאת - בה הקשישה עושה סטריפטיז קטן ומתענגת באמבטית בועות - היא פחות דוחה ממה שניתן היה לצפות ואפילו די משעשעת, בעיקר בגלל שהיא מתוגברת בשיר של ספנדאו בלט.
באופן עקרוני אני לא אוהבת קומדיות שמסתלבטים בהן על זקנים/זקנות. מה שמפריע לי זה לא חוסר הפוליטיקלי-קורקטנס שבניצול של סניליות, פרקינסון, קמטים, מיושנות, בורות בענייני השעה, חרשות וכו' למטרות קומיות, אלא הוולגריות הבוטה של כל העניין. והאמת, זאת הקונבנציה ההוליוודית היחידה שמצחיקה פחות מקומדיות שיש בהן כלב קטן, נבחן ומעצבן. אם הייתי יודעת מראש שעיקר העלילה של "דופלקס" סובב סביב הבעיות של סטילר ובארימור עם הדיירת הקשישה והמשוגעת שלהם, הייתי חוסכת את זה מעצמי. אבל אם לצחוק על זקנים זה דווקא כן הקטע שלכם בחיים, לכו על זה.
סבתא רשומה בטאבו?
6.1.2004 / 10:34