"מעורר מחשבה, מרגש, איכותי" (טלי שמיר, וואלה!)

נו, נו, אז איך החדש של סאראמאגו? טוב תודה, הכל בסדר. מעורר מחשבה, מרגש, איכותי, נעים לקריאה. ומצד שני - לא משהו מפיל, לא משהו ללכת איתו לרשם הפטנטים, שום סיבה לתקוע בחצוצרות. בקיצור - סאראמאגו.

למען ההגינות רצוי להעיר כבר כאן - לא מדובר באמת ב"חדש" של סאראמגו, כי אם בספר שכתב בשנת 2000 ותורגם לעברית זה עתה. רק עבורנו הוא חדש, רק עבור הקורא העברי מדובר בספר סאראמאגי "פוסט-אנטישמי", שכאילו מחייב אותנו לבחון אותו באור חדש, למרות שנכתב לפני פליטת הפה המתוקשרת של האחרון.

"המערה" (הספריה החדשה) הוא התשובה של זוכה פרס הנובל הפורטוגלי למשל המערה העכשווי, זוהי הטירה הפוסט-מודרנית, המופע של טרומן או המטריקס מבית מדרשו. ואולי לא מקרה הוא שהספר הזה ראה אור בשנה הכי פרנואידית במילניום האחרון.

את המטאפורה לבועת השעתוק הקפיטליסטית - זו שכולאת אותנו בתוך הוויה שקרית, שמתחזה למציאות ומסתירה מאיתנו את האמת, מגלם סאראמאגו בדמותו של מקדש צרכני - קניון ענק שמספק לעובדיו ואורחיו את כל שדרוש כדי להתקיים: תעסוקה, רפואה, מגורים (דירות צפופות שאסור לפתוח בהן את החלונות, כדי לא להרוס את מיזוג האוויר), כל סוגי החנויות האפשריים ואולמות שמדמים תחושות טבעיות כגון גשם, רוח וכו'.

אל מול המערה העירונית האמריקאית הזו הוא מציב את הטבעי, האמיתי, העולם הישן והטוב. בעולם הזה חי גיבור הספר, סיפריאנו אלגור. אלגור הוא כדר פשוט, אלמן ובעל בית מלאכה המספק כלים לקניון. יום אחד מפסיק הקניון להזמין ממוצריו (כי אלה מהפלסטיק הפכו מבוקשים יותר) ובפני גיבורנו ניצבות כמה אפשרויות להמשך חייו, אף אחת מהן לא נראית קוסמת במיוחד.

כדרכו מפגין סאראמאגו מיומנות סיפורית מעוררת קנאה. כרגיל הוא מתגלה כאמן הפסיקים האולטימטיבי, שמחלק את משפטיו הארוכים לעשרות חלקי משפט קטנטנים שמערבבים בתוכם, בלא היררכיה, דיאלוגים, מחשבות יומיומיות, הגיגים פילוסופיים ותיאורי סביבה. ובעזרת נוכחות המספר החזקה שלו וההערות הרפלקסיביות שהוא זורה לאורך הדרך, הוא מצליח להפוך גם את הסנטימנטליות והרוחניות הקצת נאיבית שלו לאפשרית. לבלתי פתטית.

ולענייני טנקים ואושוויץ: את האמירה האנטי-ישראלית שלו מלפני כשנה השאיר סאראמאגו כעצם בגרון - הוא לא בלע, לא הקיא, לא לשם ולא לשם. את הפרשנות הוא השאיר לנו, ולמרות שמדובר בסוג מסוים של אונס, כאמור, קשה שלא להתייחס לאמירה הזו כשקוראים אותו עכשיו. יש משהו בפשטנות הנאיבית שבכתיבה שלו, בהתבוננות הילדית ובהתייחסות המתמדת למיתוסים גדולים ומכוננים שמסתדר יופי עם התבטאות כזו. נדמה שהכתיבה של סאראמאגו, שהישראלים כל כך אוהבים, דווקא מסתדרת היטב עם סאראמאגו האיש שהישראלים כל כך שונאים. ומבחינה צרכנית? נתוני המכירות מראים שלמרות הכל נותר פה סאראמאגו פופולרי כמעט כמו חיים הכט. הספרים שלו נקראים למרות הדברים שאמר, ואולי, יש סיכוי, ממשיכים להיות רלוונטיים - דווקא בגללם.