על קרן הצביק

דיסק הבכורה של שרונה ודניאלה פיק הוא נקודת מוצא מצוינת להמון דיונים. למעשה, על גבן הדקיק של שתי הבנות הצעירות האלה אפשר לקיים את כל הסימפוזיון על מצב הפופ הישראלי, ואפילו יישאר קצת עודף לדיון על פופ בעולם בשעת חברה של שבוע הבא. מוכנים? קדימה, לפתוח מחברות.

נתחיל מההגדרה. בעולם הפופ החדש מגיעים רוב המשתתפים מפסי ייצור. להקות בנים (בויזון), להקות קונפקציה (S club 7), תחרויות ("פופ איידול" ו"כוכב נולד") וקונגלומרטים לענייני תוכן (רוני). התוצאה היא דמויות כמו נינט, שירי וגבסו, שלא ברור מה הם רוצים להיות יותר, זמרים או מפורסמים, מה שהופך את המעבר שלהם מעמדת הזמר לעמדת המנחה בתוכנית נוער טבעי ומהיר.

דניאלה ושרונה אינן באות מפס ייצור, הן מיזם הרבה יותר פרטי. הן צמחו בסלון הצבעוני של מירית שם-אור וצביקה פיק. בית רגיל זה לא היה. השאלה האם ההורים דחפו, רק תמכו, או להפך התנגדו ובסוף נשברו, תישאר בשלב זה פתוחה. מה שכן, כבר עכשיו ברור ששרונה ודניאלה הבינו בדיוק מה מונח לפתחן והשתמשו בכל מה שהיה במזווה בדרכן להיות האטרקציה החדשה של הפופ הישראלי.

ובכל זאת, כמו רוב בנות דורן, גם הן רואות בפרסום, כל פרסום, סוג של שלב הכרחי בחיים. לפני ששרו הן כבר הופיעו אצל גיא פינס וב"אקזיט", וסביר להניח שאם להיטיהן היו נעלמים ברוח, לא היתה להן בעיה לשוב לעמדת הסלבז. האם בקרוב נראה אותן מפרסמות כנפונים? האם אחת מהן תזכה בעופר שכטר? אולי בדודי בלסר? אם לא, הן חייבות לנו לפחות נשיקה לוהטת עם מירי בוהדנה. אבל בצחוק כאילו, אנחנו נביא מלובה סבון נוזלי.

ברור שהפיקיות שייכות לדור חדש לגמרי. הן מוצר מובהק של ישראל הקניונית של ערוץ 2, ישראל שאינה יודעת איפה זה השטחים, אבל יודעת מה זה דיוטי פרי וערוץ E. לכן גם אין להן בעיה להוציא דיסק קצר, יענו אי.פי, עם שישה שירים. למה צריך לטרוח על דיסק שלם? מה זה נותן? האמת, ייתכן שהן עלו על רעיון ענק. הרי ממילא רוב תקליטי הפופ בעולם מכילים שלושה להיטים וכל השאר הן רצועות מילוי. הנה קונספט שהוא זול יותר להפקה, זול יותר לצרכן, ומוריד את הצורך בזיופים. במקביל, ומה שהכי חשוב, הדיסק הקצר מספק כמות נדיבה של שירים. נדמה לי שבשלב הזה, איש לא צריך משרונה ודניאלה יותר. במאמר מוסגר, תחשבו רגע על הדיסק האחרון של שרית חדד, וזו רק דוגמה. האם היה קורה משהו לו נעלמו ממנו מחצית השירים? האם הוא היה נמכר בעותק אחד פחות?

אם קבלתם עד כאן את הרושם ש"השיר הזה" הוא דיסק לא ראוי, אתם טועים ביג טיים. השורה התחתונה היא ששרונה ודניאלה הן חמודות מאוד, רעננות, ומכוונות את יצירתן בדיוק לגובה הנכון. בניגוד למתחרה הגדולה שנכפתה עליהן, רוני, שעושה רושם של קונפקציה, הן נראות כמי שבחרו בקפידה כל בגד שקנו לעצמן בחנויות מדליקות בבוגרשוב. הן נראות עם אופי. כזמרות הן עדין לא מפותחות מאוד, אבל יש להן גרוב טוב. בשלב הנוכחי זה מספיק.

אמא שלהן, שהיא פנומן בפני עצמה, כתבה את המילים הילדותיות משהו. שרונה הלחינה את רוב השירים, ואני מניח (אני מקווה שזה לא מעליב אף אחד ושאני לא טועה מאוד) שאבא נתן עצות בקטנה וסידר בפינות שייצאו להיטים. כי יצאו. וקשה להאמין שבגילן ועם הוותק שלהן, הן יצאו ככה גדולות בלי עזרתו.

"השיר הזה", הלהיט הגדול שלהן, הוא שיר מהמרווח שבין אירויזיון לפסטיבל ילדים. שאר השירים בתקליט אינם מגיעים לרמתו בסולם הלהט, אבל מצד שני הם מתוחכמים טיפה יותר, והם שירי פופ רוק תקניים לגמרי. הנוגע ללב שבהם הוא "זאת אהבה", בלדת גיטרה אקוסטית שבה פתאום מבינים ששרונה היא הבת של אבא שלה. האנפוף הצביקוני המפורסם מקבל בשיר הזה שכפול גנטי ממין נקבה. ואגב, אחותה דניאלה, שהיא אם אתם לא יודעים להבדיל הקטנה יותר עם הפנים העגולות, שרה אחרת. היא זו שמאנפפת במתקתקות.

"תל ברוך צפון", שהמלודיה שלו מרפררת מעט ל"בלדה לעוזב קיבוץ", הוא ממש שיר סבנטיז, והרצועה החלשה בתקליט. זה השיר שבו נזכרים שלמירית שם-אור יש לפעמים יציאות יומרניות, קצת מצחיקות אפעס. אבל היי, למה ללכת על חצי הכוס הריקה, בסוף הדיסק יש רמיקס נוסף של "השיר הזה", שהוא מאוד אנרגטי. ויש דיסק בונוס עם קליפ וכאלה.

ההפקה המוזיקלית, שעליה אחראית שרונה (ביחד עם יוסי פרץ ומעט אסף אמדורסקי), מפתיעה לטובה. עושה רושם שהבנות האלה הן נציגות מצטיינות של דור ה"מחשב לכל תיכוניסט". "מחפשת אהבה" הוא שיר שמתלבש חלק על התקליט הראשון של דפש מוד, עוד מהתקופה של וינס קלרק. ב"ענוג הוא הלילה" סידרו שהמחשב יעשב כאילו מישהו פורט על נבל.

אני נתפס מעט לפרטים, כדי להסביר שבניגוד למקובל ברוק הישראלי, הבנות של צביקה לא מביישות את הפירמה ושומרות על ראש פתוח. גם אם ההפקה אינה מקורית במיוחד, היא מאוד עולצת ונטולת זיעה. זו הפקה אוורירית ונעימה, שאינה מכבידה על המאזין ומשתדלת להשתמש בכל מה שמציע העולם המודרני.

מה שקצת מאכזב זה שכרגיל בפינות מתגלים התפרים הישראליים כל כך. במקרה של הפיקיות זה קורה דווקא בקליפ הראשון ל"השיר הזה". כאילו לא קם כאן דור של במאי פרסומות ועורכי פרומואים ומעברונים. הקליפ הזה הוא הדבר הכי מכוער ומקולקל שנראה בטלוויזיה בשנים האחרונות. עילג, ארוך, מלא בשוטים ארכניים ולא קצביים, שאין קשר בינם ובין המוזיקה, וגרוע מזה, אין קשר בינם ובין המושג וידאו קליפ. הבנות מאופרות חרא, המיזנסצינה עם האלילים היוונים מזכירה במקרה הטוב מתנ"ס בקלקיליה. הומו-ארוטיות בחצי שקל. למה? מה קורה שם בנות? יש מיליון במאי ועורכי וידאו בארץ, וגם לאפר כבר למדו כאן. אני בטוח שגם אתן רואות "מהפך", לא ככה?

זהו, כעת נשאר רק לראות אותן על במה (בהנחה שהדבר הזה אצל דודו טופז לא נחשב). אני לא יודע מה הבנות האלה לובשות בהופעה. אני מניח שמכנסיים בגזרה נמוכה וחולצות מעוטות בד. אני גם לא יודע אם הן מסוגלות להחזיק קהל, אבל ברור שהן אמביציוזיות, ואם הן ימשיכו ברצינות הן יכולות להפוך מבשורה פופית חדשה ומשמחת לדבר עצמו. ומה שהכי נעים ל

השיר "סופרסטאר" של רוני, שיש לו באנגליה מקבילה עם ארוכת רגליים אחת בשם ג'אמילה, מחזיר לחיים את משחק ההשוואות. למשל, בואו נשווה בין הפיקיות לסופי אליס בקסטור, שתקליטה השני "Shoot From The Hip" הופיע בחודש שעבר.

סופי (בואו נלך על שם פרטי) יותר קולית מהפיקיות, אבל לא בהרבה. בהתחשב בזה שהיא בוחרת בגדים בלונדון והן בקניון רמת אביב, אפשר אפילו להגיד שהן יוצאות לידה ממש בסדר. גם לסופי אין קול גדול, אלא יותר צבע קול שנחשב מדליק. את שיריה היא כותבת ברוב המקרים עם ג'ייסן אלכסנדר, אחד מכותבי הלהיטים הטוביo באנגליה, אבל אי אפשר להגיד שהפער בינה לבין הפיקיות אינו ניתן לגישור.
למעשה אפשר אפילו לומר שאם הפיקיות היו מקבלות הזמנה מלונדון, לבוא ולנסות שם את מזלן, הן היו יכולות ליישר איתה קו די מהר. מה שלא אומר שהדיסק של סופי לא טוב. הוא רק מעט דליל. אולי היה צריך לקצר אותו בחצי.

על רקע הצהלות הפיקיות מעניין גם לחזור אל אלבום האוסף הכפול שהוציאו לפני זמן מה ירדנה, רותי ולאה - שוקולד מנטה מסטיק. הדיסק הזה הפתיע אותי מאוד. אני זכרתי אותן כהרכב פופ חמוד, שבטח ראוי לקאמבק נוסטלגי, אבל כשבודקים את הפרטים מתברר שבכל הרפרטואר שלהן היו בערך ארבעה להיטי פופ אמיתיים וטובים. כל היתר היו שירי להקות צבאיות, מיושנים, ארכאיים, פטריוטיים, מהסוג שמזכיר קצת מופעי במה ישראליים משנות השישים.

שוקולד מנטה מסטיק תפסו את שנות השבעים ברגעים הכי גרועים שלהם, אחרי מלחמת יום כיפור, כשהתרבות המקומית נסוגה במהירות מרחוב קרנבי אל שדות בית לחם. מחייהן הצבעונים של הבנות, שמהרכילות אנו יודעים שהיו מלאים בעניינים קוליים שיכלו להוות בסיס לסדרת "סקס והעיר הקטנה" באווירת רטרו, לא זלג כלום אל הרפרטואר.

הצמות העשויות בקפידה של ירדנה והעיניים העגולות של רותי היו מרכז ההרכב הזה, שפעל בתקופה שישראל לא היתה בנויה להשתולל בפתיחות עם בלונדיניות כמו לאה. שוקולד מנטה מסטיק היו ילדות טובות, שיצאו אל העולם בזמן לא נכון, ולכן השאירו אחריהן רפרטואר שהזמן רק מחליש. "האוסף" הוא מוצר מוקפד, רציני ועשוי היטב, שעשה לי מין צביטה בלב. שהרי ברור שאם הבנות האלה היו נולדות חמש שנים קודם, הן היו, כמו נניח שולה חן, חתומות על המון יצירות מופת פופיות שנופקו כאן בכמויות נדיבות בין 67' ל-73'. זה לא שחסר להן כישרון או מראה או מזל. חסר להן טיימינג. אז לא יצא. לא נורא. דווקא בזיכרון הקולקטיבי הן נחרטו כהרבה יותר מדליקות.

אני לא בטוח שזה המקום הנכון, אבל איכשהו אף פעם אין מקום נכון. דיסק כפול שיצא באחרונה מתעד את שירי הלאדינו שהקליטה רבקה רז בשנות השבעים. הרבה לפני שהאתניות זכתה למדף בחנויות, שרה רז, שהתמחתה גם במחזות זמר, בקול פעמונים, את השירה הזאת שהיא הפאר של יהדות ספרד. באוסף הכפול, שנקרא "שירי הלאדינו היפים של רבקה רז", יש דיסק אחד ובו אולדיז, הקלטות ישנות ומעולות, ולצידו דיסק חדש ובו הקלטות מהזמן הזה. קולה של רז נשאר יפה כשהיה, כיום הוא סמיך יותר ומלא הדר. חבל שהעטיפה המוזיקלית שרקח בנה צחי היא לא מעניינת מספיק כדי להפוך גם את הדיסק העכשווי לאטרקציה. ובכל זאת, מי שאוהב מוזיקת עולם או מרגיש צורך להתחבר לשורשיו הספרדים, יכול למצוא כאן נתיב נעים ונוסטלגי, שלא רבים הצועדים בו.