כמה היטיב הבמאי ג'וזף ל.מנקביץ' לראות, כאשר בשנת 1950 יצר את הסרט המכונן "הכל אודות חווה", המגולל את סיפורה של שחקנית התיאטרון הבוגרת מארגו צ'נינג (בטי דייויס הבלתי נשכחת), שידעה ימי זוהר בצעירותה, המאבדת לאטה את כוחה האמנותי בעולם, אל מול נסיקתה של איב הרינגטון (אן בקסטר), שחקנית צעירה התופסת בהדרגה ובתחכום את מקומה, עד שזו מוצאת עצמה מחוץ למשחק. תרתי משמע.
הסרט הנפלא הזה, שזכה אף בשישה אוסקרים באותה שנה, נגע בתכנים העמוקים ביותר של אובדן נעורים כאובדן כוח יצירתי-תרבותי-נפשי בעולם, דרך הפריזמה של יצירה, של משחק. והנה עכשיו (2002) קמה השחקנית רוזאנה ארקט ויוצרת סרט תיעודי מעניין בשם "מחפשים את דברה ווינגר", המעלה את השאלה הפשוטה: האם יש בהוליווד נשים מעל גיל ארבעים?
בחינה של הסרט התיעודי הזה אל מול "הכל אודות חווה" יכולה להוות עדות מרתקת לשינויים הגדולים לרעה ברובם - שחלו על הוליווד בשנים האחרונות. אם סיפורה של איב הוא סיפור "סינדרלה הרעה", זו שהגיעה אל התיאטרון כיתומה אבודה והתחפשה לנושאת כליה של מארגו כדי ללמוד מקרוב את מחוותיה וגינוניה של שחקנית גדולה ולרשת את מקומה, הרי שארקט מתארת בסרטה עולם שונה לחלוטין - עולם בו שחקניות צעירות אינן מבקשות ללמוד דבר מן השחקניות הבוגרות, משום שהן אינן חשות מאוימות מנוכחותן של אלה. להפך הן מנצלות כל רגע בהווה מתוך הכרה בכך שהוליווד לא תהיה מעוניינת בהן בעוד עשור שנים, עם הגיען לשנות השלושים.
כך נוצר מצב שלכל שחקנית צעירה יש עשור שנים של חסד, כל עוד הן חסרות קמטים, חזן אינו נפול וישבנן זעיר ומוצק. הוליווד של שנות ה-2000 נראית אכזרית מתמיד ביחסה אל נשים. בשלות נשית נתפסת כזיקנה, ליופי הבוגר משויך מימד של דכדוך, וקביעתה הנוגעת ללב של וופי גולדברג - "רוב הנשים בעולם נראות כמוני", או לחלופין "מה רע בלשחק דודה, גם דודות מזדיינות" - נדחקת הצידה בהכחשה גדולה.
מעבר ללחץ האלים הנוצר בעקבות כך מצד המפיקים ומאותת ל"כוכבות העבר" למלא את שפתותיהן בסיליקון, לייצב בחזרה את חזן מעל לקו החזייה ולחתוך את עודפי השומן מפניהן, מסתמנת כאן בעיה עמוקה אפילו יותר, הקשורה לתפקידים המיועדים לנשים בקולנוע ההוליוודי כיום, צעירות ובוגרות כאחת מתפקיד הסקסית המפתה בצעירותן לתפקיד החברה הטובה או האם המודאגת בבגרותן. תפקידי האופי לנשים, תפקידים המצריכים מבנה אישיות מורכב, נעלמו כמעט כליל מן הביצה ההוליוודית (להוציא במאים ספורים כמו סיילס, אלטמן, איסטווד, שלא לקו אף פעם בחולי הזה).
ב"הכל אודות חווה" נדחקת מארגו צ'נינג אל השוליים בעל כורחה. בהוליווד של שנות ה-2000 קיימת מגמה של "פרישה מרצון" מצד שחקניות בוגרות, שעייפו מדרכיה הנלוזות של התעשיה. ביניהן שירלי מקליין, אנג'ליקה יוסטון והמייצגת העיקרית שלהן דברה ווינגר. מולן ניצבות שחקניות בגיל המעבר, כמו שרון סטון, מג ריאן, רובין רייט וארקט עצמה, העומדות מול המציאות מבריקות ושנונות, אבל גם מבולבלות מאוד.
האם הבחירה לפרוש היא אילוץ, כורח, או רצון קשה לדעת. אחת האיכויות של הסרט הזה נובעת בדיוק מתוך חוסר היכולת להכריע בשאלה. כך או כך מוצאות עצמן השחקניות הבוגרות מול אימת מפיקים שוביניסטים, שהזמן עשה אותם גסי רוח וציניים אף יותר, ואמריקה כולה מפנימה לתוכה ערכים של פנים נטולי קמטים.
לא מקרית, לכן, נשיאת העיניים כלפי שרלוט רמפליג ("מתחת לחול"), המייצגת את הקולנוע האירופי. התחושה היא כי במאים אירופיים עכשוויים, כמו אלמודובר ופון טרייר, נותנים לנשים מקום מרכזי ומכבד יותר ביצירתם (גם אם מניפולטיבי פעמים רבות). למרות מידה של בנאליות, חשוב אם כן להזכיר את דבריה של סלמה הייק: אם נשים ימלאו את תפקידי המפתח שמאחורי הקלעים, יביימו ויכתבו, יהיה לשחקניות כוח משמעותי יותר בתוך הוליווד הצינית, המבקשת לעצמה גיבורי פלסטיק וקהל צופים נאמן של בני עשרה.
נדמה שאקרט נענית לקריאתה של הייק, וסרטה מבקש לסמן צעד ראשון בהכרת הבעיה. גם אם הסרט אינו מגובש לגמרי ומאבד לעתים כיוון (פעמים רבות נדה ארקט בין שאלות רבות מדי, שכל אחת דורשת סרט בפני עצמו. השאלה אם אפשר לקיים משפחה במקביל לקריירת משחק אינה המשכה הישיר של השאלה מדוע הוליווד מוקיעה מתוכה שחקניות בנות 40), הוא עדיין מעמיד נקודת משבר משמעותית, הנענית על ידי שרשרת מרתקת של שחקניות, שאינן מפחדות להיחשף בכנות נוגעת ללב ובתבונה מעוררת מחשבה.
* "מחפשים את דברה ווינגר" משודר בערוץ יס פלוס ביום חמישי בשעה 20:35
זרוק את אמא מהרכבת
8.1.2004 / 10:13