אני לא גמד, אני ילד

נראה שהקולנוע האמריקאי מרבה לאחרונה להביט אל יפן והמזרח בכלל בהערצה מהולה במעט התנשאות, בעליונות שנובעת מההכרה בנחיתות. ב"הסמוראי האחרון" נשלח טום קרוז, האול אמריקן נודניק, להזיל ריר אל מול המסורת והערכים המוצקים של הסמוראים, ואף להרהר מחשבות אנטי גלובליסטיות על רקע נופיה המדהימים של יפן ב-1876. כמו "גוסט דוג" של ג'ים ג'רמוש, גם "הסמוראי האחרון" מציג את התרבות היפנית כנעלה על האמריקאית, אך גם ככזו שאינה מסוגלת להתמודד מולה. ברגע העימות דווקא הדבקות הנוקשה בחוקים ובקודים היא שתוביל לסופם העגום של המצדדים ביפנים אל מול מדיניות ה"אין חוקים" המערבית, שכן עם כל הרצון הטוב, המלחמה היא משחק מלוכלך.

בוגר מלחמת האזרחים קפטן נייתן אלגרן (קרוז) מוקפץ מסן-פרנסיסקו ליפן כדי להנחיל לצבא הקיסר את מורשתו – איך להרוג אינדיאנים. יחד איתו מגיעים ליפן גם כלי הנשק החמים האמורים לאפשר לצבא לדכא את מרד הסמוראים החמושים בחרבות וחצים, ובה בעת להצטרף למדינות המערב המתקדמות. לפני שהספקתי למצמץ (כמובן, למצמץ במושגים של סרט של שעתיים וחצי, מה שאומר פחות או יותר חצי שעה) נפל אלגרן בשבי המורדים ונאלץ לבלות את החורף בכפר ציורי, בשיחות עם מנהיג הסמוראים קצמוטו (קן וואטנבי). עם הזמן מאמץ אלגרן את הבושידו, לומד יפנית, ואף מפלרטט עם אחותו של קצמוטו. הוא אמנם זר בקהילה, אבל גובהו מאפשר לו להשתלב.

"הסמוראי האחרון" הוא מהסרטים שהצפייה בהם נעימה, אך הם אינם משאירים רושם או אימפקט כלשהו. למרות מאמציהם הכנים של קרוז והבמאי אדוארד זוויק לנפק אפוס מרגש ומשמעותי, אנחנו נותרים עם סרט פעולה סטנדרטי יחסית, עמוס תובנות מזרחיות למתחילים ונטול הומור, שאינו משתווה לסרטים דומים דוגמת "לב אמיץ" (המשובח) בעוצמת הרגש שהם מסוגלים לעורר. אלמנט מעניין הוא שתחת מעטה אנטי-תאגידי פופוליסטי, הסרט למעשה מעודד את הרגשות השמרניים הבסיסיים ביותר של דבקות במסורת והתנגדות עיוורת לקידמה.

בדומה לאומה טורמן ב"להרוג את ביל", גם קרוז לא מבלה יותר מכמה חודשים בלימוד אומנות הלחימה היפנית, ושניהם מצליחים לגבור על לוחמים שאומנו בטכניקה כל חייהם. לטובתו של "ביל" ייאמר שכשטורמן מנצחת בקרבות הסמוראים בנונשלנטיות מגושמת מעט, היא עושה זאת בקריצה מודעת לעצמה וכמשל לחיבתם של האמריקאים לאתניות שטחית. לעומתה קרוז עושה זאת ברצינות שקצת קשה לקחת ברצינות. טרנטינו מעריץ את האסייתים בדרך היחידה שהוא מכיר: דרך תרבות הפופ שלהם. זה גם האופן בו הוא אוהב את ארצו שלו, ויש להניח שגם את סבתו. הוא בחר לעבד את ההערצה הזו לסרט משל עצמו, בסגנון השמור רק לו. זוויק, לעומתו, מנסה למכור לנו את אותו סרט שניסו לדחוף לנו מאז שבאמריקה גילו את קורוסאווה.

דווקא "אבודים בטוקיו", סרטה הטרי למדי של סופיה קופולה, מביט ביפנים בעין עקומה במפתיע. הסיפור המרכזי של הסרט מרגש ויפה, אך הטיפול במקומיים הוא ילדותי לפרקים (בסדר, הם אומרים לוג'ה מור במקום רוג'ר מור) ואף לעגני. לראשונה נעלמת יראת הכבוד המלווה את היפנים בכל אשר ילכו, ואנחנו נשארים עם העובדה שהם נמוכים ואובססיביים לתרבות האמריקאית.

האופן בו שינה הקולנוע האסייתי את התעשייה העולמית, בעיקר מהבחינה הוויזואלית ובתחום סרטי הפעולה, אבל לא רק, ייחשב בוודאי עם חלוף הזמן לאחת התמורות החשובות בקולנוע של תקופתנו. במאים כמו אנג לי וג'ון וו הם היום המיינסטרים של המיינסטרים, ובמידה רבה מהאמנים הקונצנזואליים והמצוטטים שבנמצא.