יא מאניק

ב-91' כתב ריצ'י אדוארדז את המילים "הרוקנרול מת, אבל זאת התרבות היחידה שיש לנו" במכתב פרטי. באותה שנה הוא חרט לעצמו את המילים 4 real על הזרוע עם סכין, לנגד עיניו הנדהמות של מבקר המוזיקה סטיב לאמאק, שהעז לפקפק באותנטיות של להקתו. הפקפוק באותנטיות של המאניק סטריט פריצ'רז ליווה את הקריירה שלהם מההתחלה. לך תסביר לאנשים למה להקת מחאה זועמת וחדורת מוטיבציה אידיאולוגית בוחרת לאמץ את הלוק ואת הסאונד של גאנז אנד רוזס (רק שוויילס היא לא בדיוק אל.איי ולכן התוצאה בשני המקרים היא סוג של פאנק גלאמי מאולתר).

אבל זה היה פעם, בשלושת האלבומים הראשונים שלהם. באותה תקופה המאניקס עוררו שנאה ואנטגוניזם מצד אחד, בעוד שבשביל מעריציהם היתה להם חשיבות שהיא הרבה מעבר להערצה הרגילה אל להקה. סיימון פרייס, שכתב את הביוגרפיה הרשמית של המאניקס, טען שמאז הסמיתס לא נראתה קבוצת מעריצים עם כזאת עוצמה של מסירות. בשביל האנשים שאהבו אותם היתה למאניקס חשיבות רגשית שחורגת מהגבולות של המוזיקה שלהם, האמירות הפוליטיות או האקטים ההרסניים של ריצ'י. זה ש"ג'נריישן טרוריסטס" הוא תקליט הרוק המושלם, זה כבר לא קשור.

אחרי שלושת האלבומים הראשונים וההיעלמות המתוקשת של ריצ'י, הכל השתנה. מעריציהם התחלקו מעתה לשתי קבוצות: הקבוצה שמבדילה בין האולד-מאניקס לניו-מאניקס ושמבחינתה הלהקה הזקנה, הבומבסטית, הדשנה, המיינסטרימית והמשעממת שהם הפכו אליה לא קשורה בשום צורה למאניקס של פעם, והקבוצה הלויאלית יותר שמתיימרת להבין איך משבר היעלמותו של ריצ'י גרם לג'יימס דין בראדפילד להעלות כמה קילוגרמים ולניקי ווייר לאבד את האנרגיה שלו, ונשבעת לעמוד לצד הלהקה האהובה עליה לא משנה עד כמה זה נהיה משפיל ומסוכן מבחינה חברתית.

אני השתייכתי לקבוצה הראשונה, והיות שמבחינתי המאניקס התפרקו עם היעלמותו של ריצ'י, אחרי זה הפסקתי לעקוב. כששמעתי את סינגל הסיקסטיז הסתמי החדש שלהם, “So why so sad", התעלמתי. אחר כך נתקלתי בסינגל החדש השני שלהם, שיצא באותו יום, “Found that soul", ונדהמתי. לא רק שזה שיר טוב, זה שיר שבקלות יכל להשתייך לאולד-מאניקס. לך תתמודד עם גילוי כזה על להקה שהספדת לפני שנים והאמנת שהסיבה האמיתית לנסיעה המתוקשרת שלהם לקובה היתה לפגוש את סנדי בר.

אז מה מסתבר? ש"דע את האויב שלך" (אן.אם.סי), האלבום החדש של המאניק סטריט פריצ'רז, הוא אלבום טוב. הוא אמנם קצת מוזר באקלקטיות שלו (המאניקס עושים שיר דיסקו, מי היה מאמין?), ואחרי האכזבות הקשות שספגנו מהם קשה להתייחס אליו ביראת כבוד שאפיינה כל צליל חדש של המאניקס בימים הטובים, אבל מה שחשוב זה שהוא מתרחק מהצליל הנפוח של האלבום האחרון וחוזר לאזורים יותר גולמיים, רועשים ורוקנרוליים שמהם המאניקס הגיעו. חוץ מזה, הם עדיין סוציאליסטים. יש דברים שבחיים לא משתנים.