"(The Fall - The Real New Fall L.P (Formerly Country on the Click
כן, כן, אני יודעת שהכרזתי כבר אלפי פעמים שהפול היא אחת הלהקות האהובות עלי בעולם (אפשר לומר שכמה להקות חולקות אצלי בלב את המקום הראשון, מבלי לריב ביניהן), ובאמת שאני לא מתכוונת להיות נודניקית בעניין הזה, אבל בשל התדירות הכמעט בלתי אפשרית של הריליסים והרי-ריליסים והרי-רי-רי-ריליסים של הלהקה, יוצא שאני מדברת עליהם יותר מאשר על כל שאר הלהקות האהובות עלי. להיות מעריצה של הפול זאת עבודה לא פחות קשה מאשר להיות מעריצה של פרל ג'ם - זה רק הרבה יותר כיף. ואם בדרך פספסת איזה בוטלגון או אוסף או משהו, זה לא נורא - גם מארק אי. סמית כבר לא זוכר.
מה שבעצם רציתי לומר זה שהפול הוציאו תקליט חדש, The Real New Fall L.P (Formerly Country on the Click) (בעיות הדלפה לרשת וכאלה), והוא לא פחות מנפלא! ולא, אני לא אומרת את זה תמיד. הפול הוציאו גם הרבה תקליטים בינוניים, מייגעים ובעיקר מיותרים ב-27 שנות קיומם (אתיקת העבודה הסוציאליסטית של מארק אי. סמית לא נותנת לו מנוח), אבל זה לא אחד מהם זה תקליט נהדר. למעשה, זה התקליט הכי טוב שהפול הוציאו כבר שנים
Joe Strummer, Streetcore
לפני כשלושה חודשים יצא תקליטו האחרון של ג'ו סטראמר - שלמרבה הצער הושלם רק אחרי מותו, על ידי חברי להקתו, המסקלרוס - ואין שום ספק בכלל שזהו התקליט הטוב ביותר שהוציא מאז שהקלאש התפרקו. קשה לשאת את המחשבה שאחרי שנים בהן התנסה בכיוונים שונים (בעיקר במה שנהוג לכנות מוזיקת עולם), סטראמר סוף-סוף הבשיל דיו כדי לייצר את היצירה האישית המשמעותית ביותר שלו, אלא שבגלל מותו לעולם לא נזכה לשמוע את כל התקליטים העתידיים שהוא יכול היה להוציא. אבל לפחות יש לנו את "סטריטקור", וזה ממש לא מעט. האמת היא שמהרבה מאוד בחינות, זו מתנת הפרידה המושלמת שסטראמר היה יכול לתת.
הדימוי של ג'ו סטראמר שחקוק לי בזיכרון יותר מכל דימוי אחר דווקא איננו מימי הקלאש, אלא מאוחר בהרבה. זאת סצינה בה הוא מופיע במסבאה נידחת, לבד עם גיטרה, בסרטו של אקי קאוריסמקי, "הוצאתי עלי חוזה". השירים ב"סטריטקור" מחזירים אותי היישר לדימוי הזה. זהו לא רק התקליט הראשון של סטראמר שאפשר לקרוא לו בלב שלם תקליט רוקנרול (תקשיבו למשל