בפינה הכחולה-לבנה אלישבע פדרמן. גיל: 31. מוטו: "צריך לגרש את כל הערבים מהארץ. את כולם". יחס למדינת ישראל: "מדובר במדינה חשוכה וטוטליטרית". מפעל חיים: מגדלת 7 ילדים בחברון, בדרך כלל לבדה, בתוככי הישוב הערבי הצפוף והעוין. צלפים מעל הראש, הופכים באסטות, ובאופן כללי פורים שמח, חבריא. גיבור: מדביר הערבים ברוך גולדשטיין, "הוא הציל את חיי". תרבות: "משפט קפקא קטן לעומת בעלי". בעל: נועם פדרמן, פעיל ימין, אורח קבוע במתקני מעצר מנהלי, היעד המודיעיני מס' 1 של המחלקה היהודית בשב"כ.
בפינה הוורודה שרון איילון. גיל: 30. מוטו: לא ברור. יחס למדינת ישראל: לא ברור. מפעל חיים: כוכבת התוכנית "קחי אותי, שרון" ודוגמנית קטלוגים בדימוס. גיבור: לא ברור. תרבות: "מי שמחכה 5 דקות יקבל מציצה", סיסמה שמעטרת פרסומת למסעדה בכיכובה של הגברת, המצולמת בתנוחה פורנוגרפית. בעל: אין, אבל טוענת שהיא חיה עם יואב שוורד, אורח קבוע בפתיחות-שלוש-אצבעות של מועדונים תל אביביים, והיעד המודיעיני מס' 1 של קרין מגריזו.
שרון איילון מראיינת את אלישבע פדרמן במסגרת התוכנית "תראו מי מדבר" בערוץ 10. ניחשתם היטב: היה אווילי. היה סתמי. היה כלום, פשוט גרוע, רע לתפארת. אבל זו חוכמה קטנה מאוד. יותר מדי קל לשפוך כמה קללות מסוגננות, להתפלץ מהמשנה הגזענית של פדרמן, לנחור מול חיוכי האגוזים-בגומות שמחביאה איילון, ולגרוף את התגובות הצפויות. הנה, בואו נסכם כבר עכשיו: "פדרמן כהניסטית", "פדרמן מטורפת", "שרון פקאצה", "שרון כונפה", וכמובן, "נוריאל רפש הומו שמאלני נאצי". יופי? יופי.
כאמור, זו חוכמה קטנה מאוד. המעט שניתן לנסות הוא לגלות דבר או שניים ראויים יותר בתוך ערימת החציר שמניח לנו הערוץ המסחרי. ואת זה עושה, בחוכמה רבה, עורך התוכנית נתנאל סמריק. האיש הוא אלכימאי. מייצר זהב מחול. סמריק, בציניות מקפיאת דם, במיומנות גל"צית צינית, משחק עם כוכבני המדיה השונים בתיאטרון בובות לילדים מפגרים. הוא יגרום לבובות שלו לחרבן על הבמה את אותה תוצרת, את אותם משפטי כלום צפויים מראש; ואנחנו הצופים, הסועדים, נירק בפעם המיליון, ונהיה שם גם בפעם הבאה. פשוט קוסם.
"תראו מי מדבר" היא תוכנית מדכאת. היא הטלוויזיה בגלגולה המדכא ביותר. אתה יכול להושיב בה כל זוג "מפורסמים" שתמצא לנכון, באופן אקראי לחלוטין, והמריונטות יספקו אותה סחורה בדיוק. כלום, עם כמה חיוכים ו"אני ממש מרגיש/ה שיש לנו עוד המון על מה לדבר". ליאור מילר ושי גולדשטיין, דליה איציק ויפה דרעי, ליאון רוזנברג ועומר ברנע, צופית וכוכי, שרה וביבי, יאיר וטומי, סטיב ולבלובית, ג'ודי וסטיב, קוסאי ועודאי, גלעד ואינתא-עומרי, וכל שילוב ביניהם. כמו "חייהם של עשירים ומפורסמים", או "החיים יפים" של עינת ארליך, תוקפה של התוכנית, ההיגיון לקיומה, הוא לראות את המריונטות המפורסמות האלה מדברות. שמה המדויק יותר של התוכנית, אפוא, הוא: "תראו! זה מדבר!".
ואכן, כמו שאמר רוברטו בניני, החיים יפים. התוכנית הזו מרככת כל אפשרות לדיון עקרוני, מסר, משפט, אפילו בדל מילה שתזיז לך משהו בתאים האפורים. כל המפגש וכל מפגש הוא רבע שעה של אהלן וסהלן, תאכל איזה מעמול, ומשהו לא מחייב על החיים. התחושה העיקרית שהמפגשים האלה מעוררים היא תחושת חמלה ואי-נוחות. כמו התחושה שתוקפת אותך למראה עיוור, שממתין לחצות את הכביש. רק שיחזור הביתה בשלום. וככה מתפתחת לה תחושת אהדה לא מנומקת למראה גברת פדרמן והעלמה איילון. כי כמה, כמה כבר אפשר לרדת עליהן? כולה בובות, לא יפה. עד כדי כך שפדרמן נתפסת כאדם נעים, גלוי-לב, ואיילון סתם לא מזיקה.
זה הקסם מעורר החלחלה שסמריק, והטלוויזיה כולה, נופחת בבובות שלה. כמו פנימית של צמיג שהאוויר הוצא ממנה, מחוסל כל נסיון לפתח איזשהו דיון. למשל, ניתן היה לכתר את הדואט בפוזה פמיניסטית, בהרהור עגום על נשים בישראל: האחת - קורבן אופנה, שמדינה שלמה, ואין דרך נעימה להציג את זה, מדינה שלמה חיכתה לדעת מי מ-15 זכרים אקראיים ירביע אותה; השניה ואין דרך נעימה וכו' לא ידעה מחזור בעשור האחרון, במסגרת כהונתה כפצצה דמוגרפית יהודית, שטופת מוח, אוחזת במשנה סופר-גברית-שוביניסטית-אלימה, ומעריצה את רוצח ההמונים גולדשטיין.
אבל למה להעמיס משא כבד שכזה על גבן השחוח של הבובות? במקום זה נדפוק עוד מעמול של אחדות לאומית, גם בהזוי שבשידוכים. במקום זה נקבל כמובן מאליו משפט שאומרת פדרמן: "אני מרגישה שאני חבה לגולדשטיין את חיי. הוא הקדים תרופה למכה", ואת התגובה הלא-תיאמן של איילון: "אבל הוא לקח את החוק לידיים!". כלומר, ה"חוק" הוא השמדת מתפללים ערבים. גולדשטיין פשוט קיצר הליכים מסורבלים.
לאחר שהסירו מכשול טורדני זה מדרכם, מיהרו המריונטות, בתוגת ביציות, אל מכמני הנשיות המשותפת. האם לאלישבע יש זמן "להתפנק באמבטיה"; איך שרון עברה את התוכנית (והתשובה: "זה שאני חיה היום עם זה שבחרתי בתוכנית, זה פלא". אקי אבני מתנה לקורא שיבין מה היא אמרה); ובעיקר, פטפוטי אוויר חם סביב המכנה המשותף היחיד, והיחיד הקובע, במדינה הגברית הזאת: ייצור ילדים. הנה לכם סקופ: שרון מודיעה, "מיד אחרי הפרסומות", שרון מודיעה "אני רוצה ילד". יואב כנראה הזדקן.
איזו תוכנית מדכאת. בכל מקום אחר שרון ואלישבע, איילון ופדרמן, היו מוחזקות כסובלות מהפרעה כלשהי, מבעיות קשות של אובדן שיפוט, בלבול זהות, ניצול, אולי אפילו התעללות נפשית, והשחתה של ה"אני" שלהן, אותו לא ביקרו מזמן. בכל מקום אחר כן, אבל כאן שתיהן מהוות את הציר, את הטריטוריה הלגיטימית, מימין ומשמאל, מלמעלה ומטה - ואני, אני המופרע.
מהמחשבה הזו אפשר להתעלם אבל אסור להתכחש: שרון איילון, מצד אחד, ואלישבע פדרמן, מצד שני, מגדירות את הישראליות. תסתכלו עליהן ותראו אותנו. זה הציר, זה העולם הרוחני, אלה החלומות, זו הנורמליות במיטבה. אלה שתי האופציות האידאולוגיות שישראל מציעה לנתיניה, במיוחד למין החלש. ראבקום, מדובר בשתי בנות 30, כאלה שכל החיים לפניהן ואיזה חיים אלה, ואיז
אחוות הטבעת
9.1.2004 / 11:54