הממלכתיות החדשה

לחינם – ומתוך מידה של זרות גמורה למציאות – קם אחת לאיזה זמן קול עיתונאי מקונן להשמיע קובלנה בדבר הרגלה של אודטה שוורץ להפוך את הפלטפורמות העיתונאיות שנמסרו בידיה (להלן: תוכנית הטלוויזיה "אודטה" בערוץ 10, והטור השבועי "אודטה" במוסף סוף השבוע של "מעריב") לכר בוטה, שערורייתי לא אחת ולא אתי במופגן של פרסום גלוי ומביש למוצרים של חברות שאת ענייניהן היא מקדמת במסווה של "עשייה עיתונאית". המושג "עשייה עיתונאית" מעורבב בימינו לבלי הפרד, ומעל כל במה עיתונאית כמעט, עם מסחריות וולגארית, עם שיתוף פעולה גס ומפורש עם גופים כלכליים אינטרסנטים, ותוך דיאלוג מוקצן עם משרדי יחסי ציבור. דינה של "אודטה" המדברת גבוהה-גבוהה, גם אם בלשון נמוכה, על איכויותיו של מוצר פלמוני ובטל, דומה לדינו של כל מוסף עיתונאי המפרסם כתבת מגזין צהובה וצעקנית עם מוזיקאי בתואנה של "סיפור אנושי מעניין", כשלכל ידוע כי העילה לעניין היא קידום המכירות של תקליטו החדש.

לא ולא – אין כל בעיה (לפחות, יוצאת דופן) עם האונס הדוחה שכופה אודטה על קוראיה וצופיה להתוודע לשמות מוצרים וחברות מסחריות שלעולם לא היו נחשפים אליהם בדרך הטבע. הבעיה עם אודטה – זאת בהנחה שאמנם יש בעיה כזאת – היא בהפיכתה של קיסרית שום-כלום זאת לנציגת ז'אנר חדש: הטראש הממלכתי. הטראש הממלכתי כשמו כן הוא – וריאציה על תוכן שהוא טינופת ריקה ביסודו, אשר נארז לציבור ומוגש לו במעטפת של ממלכתיות חדשה. ומה היא הממלכתיות החדשה, אם לא עממיות. עממיות – הרצון לקלוע לאוזניו של איזה "ציבור רחב", של איזה קהל יעד שיסוד האפיון שלו נטוע עמוק בקרקע המכוננת של "מסעודה משדרות". כאותה אמירה סטריאוטיפית, המעידה על אומרה כי הוא זר לישראל כשם שזו מוזרה לו, כך גם העממיות, הממלכתיות החדשה, נובעות מתוך איזו התנשאות "אשכנזית", פופוליסטית ואליטיסטית, שמנסה להכתיב להמון הן את זהותו והן את טעמו.

אמנם כי כן: אודטה של "אהוביי", "קוראיי היקרים", "מתוקים שלי", אינה שונה במאום מאלכס גלעדי של "מסעודה משדרות". אלכס גלעדי, שהסאב-טקסט של אמירתו המפורסמת הוא – נעשה את עצמנו מלכים ושוחים בבוכטות כסף על גבו של הציבור העוואר בן עוואר הזה. בדומה לו, גם אודטה מנהלת את עצמה מול המוני בית ישראל כמלכה החולשת על ממלכת אימבצילים גמורים, כרוזנת המושלת על ארץ צלופן של אווילים משרישים – גם אם "מתוקים" ו"חמודים". שלה.

ואף על פי כן – ובעצם, באופן מתבקש – ההמון מחזיק אחריה ונוהה אחריה כאילו היתה איזו אוויטה פרון במעיל אופנוענים. כאילו היתה ליידי דיאנה ספנסר – מינוס השארם והקלאס והסטייל והאלגנס והפגיעות השברירית. ואולי, בעצם, צריך לתקן. יותר נכון, לדייק. שהרי אודטה היא ראש וראשונה לנעלבות ולנפגעות. "עיתונאית" בהגדרה, אשר אינה מסוגלת לשאת כל טקסט שנעדרים ממנו מאפיינים חנפניים של פוציניו מוציניו. רוצה לומר: אודטה מצמצמת בעשייתה את המושג "עיתונות" ומסירה ממנו כל היבט ביקורתי או מאפיין ספקני. בעולמה העיתונאי של אודטה הכל מושלם, מופלא, מקסים, חד פעמי וזרוע אהבה. כל האחרים, כותבי הביקורות, מעמידי סימני השאלה התחקיריים וסתם סקרנים עם פנקס, הם "קנאים", "צרי עין ומוחין", לעתים אפילו "רשעים", שמסרבים להיכנס לגרוב העממי של אודטה: הגישי לצופיך ולקוראיך מתכון דל קלורי להכנת עוגיות אפרסמון בתבניות בגזרת סהרונים קטנים, והם ישיבו את פניך בחיוך מלא אור ואהבה. לכל הפחות יעצרו להתפעם לצד דמותך על שלטי חוצות, מפרסמת "פניסטיל ג'ל".

אותו טראש ממלכתי, אם כן, הוא תערובת של האסכולה העממית המתנשאת תוך כדי הסתחבקות וולגרית עם ההמון, מוטלאת עם עיסוק בתכני "פנאי" – שהוא-הוא תחום העניין הישראלי החדש. תחום שהתפתח בצלו של אותו "מצב" ידוע לשמצה. תחום שעיקרו להג אינפנטילי ומרוצה מעצמו בנושאי ואקום מתחלפים: כלכלת בית, הופעה חיצונית, מיסטיקה וניו אייג', ולעתים אף גלישה אל תחומי ה"בינו לבינה". אכן, עניינים אלה אינם מצריכים אלא כישרון לאחיזת עיניים מתנחמדת ולהעמדת פרסונה המציבה עצמה אל מול ההמון הנבער מדעת כשווה בין שווים – דוברת את לשונו ופונה בדברי כיבושים אל החלל המוחלט הממלא את מוחו. אלא שעמדת מוצא זו של "קוראיי האהובים", או "צופים מקסימים שלי" היא מתנשאת ונפוחה, בעיקר כשמביאים בחשבון את סכום העתק שמשלשל התאגיד האודטי לכיסו והמרצדס הכסופה עליו הוא רוכב בדרך לעוד לקוח אטום אך מאושר, שלא לדבר על עני מרוד, בכל ההיבטים האפשריים.

הממלכתיות האודטית, כלואה בתוך ההופעה החיצונית הגרוטסקית משהו, יוצרת אימאז' קיקיוני, מגוחך, אשר יותר מאשר מעיד על טעמה המזעזע בבגדים של אותה דודה מאגניבה שמופיעה לאירוע משפחתי במגפי בוקרים מרשרשים, מעיד על חיבתו של ציבור אוהדיה (וזה רב עד למאוד, ידוע) לזעיר בורגני המקושקש, לאופנתי המגוחך ולנובו רישי הזול והצעקני. כלומר – "אודטה" הפכה יותר מאשר למעצבת דעת קהל, למראה של אותה "דעת" ואותו "קהל" ועדות לטעמו המשונה של הציבור הישראלי בבני אדם, בעשייה עיתונאית ובדרך הנוהגת כיום להשחית את שעות "הפנאי" שלו. יותר מכל, אודטה שוורץ היא פניו החדשות/ישנות של הציבור הצורך את תכניה. ציבור שהמוניות הטראש שלו היא הממלכתיות החדשה, היא הדבק המאגד את הישראליות רעת הטעם שלו. ציבור שקורא וצופה באודטה כדי לדעת מה הוא לובש, מה הוא אוכל וכיצד הוא נראה ונשמע למתבונן מהצד. אוי לעיניים הרואות, מקסימים שלי.