את "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" אפשר לראות כמעט כהמשך ישיר לסרטו הקודם של רענן אלכסנדרוביץ', "הטיול הפנימי". אם ב"טיול הפנימי" הדוקומנטרי הפלסטינים באו לחזות בחלב ובדבש של הארץ שנגזלה מהם, ב"מסעות ג'יימס" העלילתי מדובר בדמות א?ח?ר עדכנית יותר, אך שקופה לא פחות עבור המבט הישראלי - העובד הזר. זהו מסעו העגום של ג'יימס, צליין תמים ושוחר טוב שחולם לעלות לרגל לירושלים ובכורח הנסיבות והדעות הקדומות הופך לעובד זר, מישהו שמכונה כלאחר יד לאורך כל הסרט "כושי". אין קיטוב גדול יותר בין הצעיר הרוחני, התמים והגאה - המגולם להפליא על ידי השחקן הדרום-אפריקאי סיאבונגה מלונגיסי שיבה - ובין החברה הישראלית שמיוצגת בסרט. ישראל לפי אלכסנדרוביץ' היא קן צרעות של קומבינות, אטימו?ת וערלות לב. כדי לשרוד בתוכה יש ללמוד את כללי המשחק האכזריים, ובעיקר לסרב בכל מחיר לצאת פראייר.
ג'יימס, אדרבה, נגזר בדמותו של הפראייר הגדול מכולם, לפחות בעיני הישראלים בסרט - ישוע הצלוב. אופיו הנאיבי של ג'יימס, או אולי הצלב שהוא נושא (מטאפורית, כמובן), זוכים ללא מעט לגלוג מצד הישראלים. האם צולבים כאן את ישו פעמיים? כמעט.
באמצעות מסרים נוצריים די בוטים, ובאימוץ תבנית עלילתית שאינה זרה לאוונגליונים, מתגלה שבמסעו לירושלים, מודל 2000, גלגולו הנוכחי של ישו אינו שורד את המדמנה הכללית ונגרר אחר אלילי שקר: הכסף, הקומבינה והחפיף. לא במקרה אלה המילים הראשונות שלומד ג'יימס בשפת הקודש. נדמה שמי שיחפש כאן שנאת ישראל (ברובד סמוי, כמובן) יוכל למצוא לכך תימוכין.
ישראל שפוגשת את ג'יימס שונה מאוד מהפוסטרים שמקדמים את פניו כמעט בציניות במשרדה של פקידת ההגירה הישראלית. ג'יימס הצליין הוא אולי היחיד שמאמין לדימוי הנקי ומסביר הפנים שמוצג בפוסטרים ל"וולקם טו יזראל". אבל מתברר שהיזרעאל היחיד בה הוא מרגיש בבית היא קניון עזריאלי. על רקע התפעלותו הגלויה של ג'יימס מהמותרות שמאפסנים המגדלים, הקשר בין מגדלי עזריאלי, היכליה של חברת האדונים, ובין החצר האחורית של אותם מגדלים - מעונות העובדים של התחנה המרכזית - הוא יותר ממצמרר.
ואת החצר האחורית אלכסנדרוביץ' מתעקש לחשוף בכל עליבותה. את הדירה הצפופה באזור התחנה המרכזית, את העובדים הזרים בשוק, מטפלי הקשישים, מנקי הבתים. בתוך כך הוא מצביע בהאשמה ברורה על חברה ישראלית אטומה וגסה. למרות המסר, אלכסנדרוביץ' מצליח לספר סיפור משובח ובנוי היטב ולהימנע לרוב מהטפה גלויה. דרך החרך בכיסוי הטנדר שמוביל את ג'יימס לעבודות ניקיון אלכסנדרוביץ' מאלץ אותנו להסתכל בעצמנו בלי למצמץ.
בעצמנו? אולי. בכל זאת, יש משהו צורם בהבדל התהומי בין דמותו הרגישה והמורכבת של ג'יימס ובין החברה הישראלית שמוצגת בסרט כמעט כקריקטורה. הביקורת שמוטחת בישראל כמדינת הקומבינה נשמעת מאוד מוכרת, כמעט שטאנץ. ישראל בתור מדינת הבלוף, החפיף והחלטורה היא פזמון שמושר כבר עשורים רבים. אפשר להיזכר בקולנוע הפוליטי שעשו כאן בשנות השמונים ואמר דברים דומים, או ללכת אחורה אפילו עד אפרים קישון.
דומה שזהו אחד מאותם משחקים מתעתעים שמתקיימים לאורך הסרט, שנע בין הממשי והפיקטיבי, בין הכנות והקלישאה המודעת. לא בכדי קבלן העובדים הזרים הכל ישראלי משוחק בכישרון רב דווקא על ידי סלים דאו. לא סתם לובש ג'יימס העובד הזר חולצות עם סיסמאות של מפלגת העבודה שמבטיחות שלום. זוהי הצרימה הדקה, כמו שריטה בפילם שאלכסנדרביץ' מכוון אלינו. הוא מצליח לספר סיפור קולנועי ש"לקוח מהחיים", אבל מתגבש להיות הרבה יותר ממסמך אנושי מזעזע. כך גם מה שנדמה לצופים כיסודות אותנטיים שנמצאים בתשתית הסיפור ומתגלים בסוף כשיר אפריקאי עממי שכתבו אהוד בנאי ואלכסנדרוביץ', וציורים אפריקאיים אותנטיים שציירה מאיירת ישראלית מוכשרת. ההתחזות הזו הופכת את "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ליצירה לא מושלמת, אך שלמה הרבה יותר. לסרט ישראלי שחשוב לצפייה לכל מי שהוא אזרח או פחות מאזרח בישראל של 2004.
אסירי ציון
11.1.2004 / 11:12