הוא הלך בשדות יותר מדי זמן

אז איך בדיוק הפכה ההברקה החד פעמית של YES, עם הקמת ערוץ הקולנוע הישראלי, למדבר גובי של ערוצי הנישה? קחו לדוגמה את "שקט מצלמים". התוכנית הזו, שאמורה לספק הצצה לקרביים של התעשייה, היא אמנם בעלת פוטנציאל מסוים, ועידן כהן הוא מראיין חינני, אבל כמה פעמים אפשר לראות את גילה אלמגור בשיער מתוח מסבירה איך מנחם גולן עשה לה פרימיירה סטייל הוליווד ל"פורטונה"? כולנו יודעים שהיא העלתה מאתיים קילו בשביל התפקיד, וכבר התרשמנו עמוקות מיכולתה המגוונת לגלם זונה מזרחית, מזרחית זונה, או סתם מזרחית. שמענו את זה כבר באלף ואחד ראיונות עוד לפני הקמת הערוץ. האם בלבולי המוח הממוחזרים של מלכת הקולנוע הישראלי הם המנה החמה שהובטחה לנו עם פתיחת שידורי הערוץ? נראה ש"שקט מצלמים" משתלבת היטב במגמה הארכאית שנוקט הערוץ, לפיה אנחנו רק בודקים מה היה כאן קודם, אבל לא נוגעים בחדש.

התחלואים של תעשיית הקולנוע הישראלי בוודאי שלא ייפתרו על ידי הקמת ערוץ ייעודי, אבל הם יכלו לפחות לקבל דחיפה אדירה מעצם העובדה שיש בית חדש לעשייה הגדולה שהיתה כאן ובאותה העת לחשיפה של יוצרים צעירים. ואולם, באופן חשוד, הערוץ הזה דומה מדי ללופ הקליפים המייבש שנאלצנו לאכול מערוץ 24 עד להשקת לוח המשדרים החדש שלו. מה בדיוק קורה אחרי הפרומואים של "אתה ראשון יא קאזה"? לאן נעלמה ההבטחה המרגשת להפוך לבית חם עבור כל אלה שבאמת אוהבים קולנוע ישראלי? להזכירכם, יש כאלה, והם לא מעטים. שישים אלף מהם נצפו לאחרונה בהקרנות של "מתנה משמים" של דובר קוסאשווילי.

מבט על לוח המשדרים של הערוץ מגלה את אותם הסרטים שהפכו את הקולנוע הישראלי למנותק ממה שנהוג לכנות "העם". הרי מספיק להסתכל על הבעות פניה העגומות של ארנה פורת ב"עד סוף הלילה" כדי לשקוע בדיכאון קיומי. הקולנוע הישראלי עבר מהפכה אדירה בעשר השנים האחרונות, אבל היא לא משתקפת בשום מקום בלוח השידורים של הערוץ שאמור היה להיות ביתו.

חלק גדול מהדברים הטובים שקורים לתעשייה הישראלית מתרחשים דווקא במסגרת רצועות המקור של "ראשון בדרמה" בכבלים. תחרות, גם אם היא מונעת שידור של דרמות שהוזמנו על ידי הכבלים ונוצרו עבורן, אמורה היתה לפחות לייצר רצועת דרמות מתחרה. אבל במקום להביא אותה באיזה "הבחור של שולי", כל שנותר לנו הוא להתפעל שוב ושוב מפרצופה המיוסר של מיכל בת-אדם. בכלל, נדמה שלא שכחו לרכוש שם אף סרט של מי שהיא כנראה היוצרת המנותקת ביותר בקולנוע הישראלי, מה שנראה כמו משל אלגורי מוצלח ללוח המשדרים של הערוץ כולו.

בהחלט ראוי לומר מילה אחת טובה על החשיפה שמקבלים סרטי סטודנטים, שעד כה לא היה להם בית למעט סינמטקים, אבל חבל שהם נזרקים ללוח השידורים מבלי שמישהו יטרח לעשות להם קדימון. ועוד יותר מזה, ההחמצה הגדולה ביותר של חומרים זולים וזמינים היא ללא ספק רצועת הסרטים הדוקומנטריים, שנדחקה אל מעבר לשעות השידור של הפריים-טיים בערוץ.

באופן כללי נראה שאין שום חשיבה יצירתית מאחורי השיממון הגדול של לוח השידורים. אם היתה כזו, היא נגמרה בעת השקת הקמפיין לערוץ החדש. בעוד שבכבלים יש מי שיודע לעשות רטרוספקטיבה מרגשת מסרטיו על עמוס גוטמן לכבוד יום האידס הבינלאומי, שידורי ערוץ הקולנוע נטולים כל מחשבה מסדרת או עוגן מרכזי. מיכל בת-אדם יכולה להרהר שם על משמעות החיים ב"אני אוהב אותך רוזה" מיד אחרי שאושיק לוי רודף אחרי פנינה רוזנבלום בעוד קומדיה סוג ד'.

הולדתו של הערוץ הזה היא ככל הנראה תוצאה של השוואת גדלים בין חברות הכבלים ללוויין. כמו שני ילדים קטנים שסופרים סנטימטרים, הפכה השאלה למי יש יותר ערוצים להיות השאלה המרכזית. השאלה מה יש בתוכם נראית פתאום הרבה פחות חשובה.