גשם של זרעונים

ארמין גר באמסטרדם. יש לו אשה יפה (מוניקה) וילד חכם אחד (בו). יום אחד מתה מוניקה מדלקת קרום המוח. ארמין נותר עם בו ומנסה לאסוף את השברים, לבנות משהו מחייו מחדש. אבל ביקור סתמי אצל הרופא פותח את הדלת לנקודת הפתיחה של הספר – ארמין עקר. ותמיד היה. בנו אינו בנו. מה עושה בנאדם ביום בו קורס הדבר הבטוח ביותר בחייו?

הסופר, קארל חלסטרה ון לון, מיטיב לנסח את הרגע הזה כשם שהוא עושה זאת במיומנות לאורך הספר כולו, ומזכיר כי "יותר מלחיות ללא עתיד, קשה יותר לחיות ללא עבר". בכלל, הספר הזה מנסח רגעים אנושיים טוב כל כך, עד כי קשה היה להאמין שהסיפור אינו אוטוביוגרפי. בעיקר מכיוון שהוא אינו חורג לרגע מגבולות הריאליזם. בעיקר כי הכל כל כך מדויק - רנטגן על נפשו של אדם מיוסר.

ארמין יוצא למסע אל העבר, והוא נחוש לגלות מיהו אביו הביולוגי של בו. אולי הרופא שטיפל במוניקה ברגעיה האחרונים? אולי חבר ישן? דבקותו באיתור המאהב של מוניקה היא מסע הצלב הפרטי שלו, שגורר את הקורא פנימה ורותם אותו להולנדי המעופף הזה בהרפתקאות של אלכוהול וארוטיקה, דת ומדע, כאב ותקווה.

אבל יש פה יותר מסיפור. ארמין הוא סוג של לוזר, בעיני אבא שלו כמובן. הוא עזב את הלימודים, מצא עבודה "מוזרה" (כמתרגם כתבי עת מדעיים), לא רץ במירוץ של כולם. גם ההורים של מוניקה לא ממש מתים עליו. מבחינתם הוא גנב להם את הבת. עוף מוזר.

כמעט כולם חושבים כך על ארמין ב"פרי התאווה", חוץ ממי שקורא את הספר. לכאורה, מה כל זה קשור לסיפורו של אב המחפש אחר אביו של בנו? אבל הסאב-טקסט נלקח לכיוון אחר לגמרי – ביקורתי, חברתי. לרוב הוא גם דומיננטי ומעניין יותר מהלב הסיפורי המרכזי. המונח המרקסיסטי "תודעה כוזבת" מככב פה פעמיים - תודעה כוזבת של חברה מהפנטת שמכתיבה לבניה ערך אחד ויחיד של צריכה (וארמין ממש שונא את איקאה), ותודעה כוזבת אחרת, של נפשו של אדם שחי את חייו בשקר ותומרן ללא ידיעה.

זה יכול לקרות רק בעולם כמו שלנו. אמת? איזה אמת? שכחנו מזמן מאמת אחת. שכחנו מזמן מתוקפה של המילה הלא-כתובה. אשתך מביטה לך בעינים ואומרת לך שהיא אוהבת אותך, אמא שלך אומרת לך שאתה מיוחד, בבית הספר אומרים שלילד יש פוטנציאל - מישהו באמת מתכוון לדברים האלה? תיאוריות אינטרס פסיכולוגיות שונות גורסות שהכל מתרחש תחת הנהגתו של מנגנון אגואיסטי תאב כח המשגשג מנתינה שקרית שכזו. מין מרקס פסיכולוגיסטי כזה. האם זה סוג של נבואה חדשה? טיילר דידרן היה קודם Deliver me from Swedish furniture!")").

זה אינו סיפור על גבר שחרב עליו עולמו. גם לא סיפור על אבל וגעגועים. גם לא סיפור על התחלה חדשה. זה סיפור על אדם שמוכרח לחיות מחוץ למיינסטרים. מחוץ למירוץ. הומאניסט, קונפליקטואליסט אם תרצו, כזה שמתכחש לתכתיבים של החברה (למשל שחייבים ללמוד באוניברסיטה בשביל לרכוש השכלה). אוצר אדיר של ידע נשפך על הקורא בתחומים כמו זואולוגיה, סוציוביולוגיה, מתמטיקה, היסטוריה של מכוניות, אבל זה ידע שהגיבור רכש לבדו. הוא אינו זואולוג, אבל הוא יודע טוב מאוד להסביר לבנו מהי הצנפה של ינשוף החורש. וכך חלסטרה גם קושר יפה בין התנהגותם "הפרימיטיבית" של בעלי החיים לבין זו ה"נאורה" של בני האדם (ואגב, נראה שהמתרגם איתמר פרת העביר היטב את הספר מהולנדית לעברית, אך שכח לעזור לקורא להתמצא בערב הרב של מיני החיות. מישהו כאן באמת יודע מה זה חלקנים קולמוסנים?).

חלסטרה נזהר מלהטיח בנו חלסטרה של קלישאות. הוא הולך בזהירות על הקו הדק ואינו נופל לטקסט דידקטי-נבואי ומאידך גם לא למראה סתמית של מציאות עכורה. זו משימה קשה כשיש לך כל כך הרבה מה להגיד. "פרי התאווה" (הוצאת כנרת) הוא ספר שבועט ומשתולל, אך אינו צועק. הוא פסיכולוגי וספרותי, סוציולוגי ודרמטי, מדעי ואנושי – באותה הנשימה.