כבר בפתיח לחוברת המילים המצורפת (באופן מוזר, מדובר בחוברת מושקעת פחות מהנהוג אצלו) מצביע ברוס ספרינגסטין על הדילמה העיקרית שבבחירת השירים לסדרת The Essential. "איש-איש וטעמו", הוא כותב שם, "איש-איש ונטיית לבו והשירים המועדפים עליו". הוא מתנצל מראש על היעדרו שלRacing in the Streets ואחרים, אבל, הוא אומר, זה הברוס ספרינגסטין שפורמט הלקט מתיר. ברוס ספרינסטין המלא, השלם, של 30 וקצת שנות פעילות מנערת עולם, הוא ברוס שאפשר להתחקות אחריו בהנאה מלאה רק בהחזקת הדיסקוגרפיה הספרינגסטינית השלמה.
ברוס ספרינגסטין של "אתה גומר כמו כלב שחטף יותר מדי מכות" ("נולד בארה"ב", 1984) אינו שונה בתכלית מספרינגסטין של "אתה נהרג רק בגלל שאתה חי בתור העור האמריקאי שלך" ("41 יריות", 2001) ואפילו לא מהבוס של The Rising, האלבום שנכתב בעקבות אירועי 11 בספטמבר. זהו ברוס ספרינגסטין שמאז ומתמיד הביט על אמריקה במבט מפוכח, מריר, והביא אל הבמה ואל האלבומים את אמריקה קשת היום, אמריקה שפורטת את החלום האמריקאי למעות קטנות של ייאוש ("העיר הזאת מלאה בלוזרים, ואני חותך מכאן כדי לנצח" "שדרת הרעם", 1972), אבל גם למעשים. המעשים של ספרינגסטין הם בדרך כלל מרדנות נוקשה, נעדרת אירוניה כמעט. החלומות שלו הם חלומות מעמד הביניים המנופצים, ותובנות החיים שלו גם הם פשוטות וחדות: "עני רוצה להיות עשיר, עשיר רוצה להיות מלך ומלך לא נרגע עד שהוא שולט בכל" - Badlands, 1976.
האירוע המסחרר שעבר הבוס באמצע שנות ה-80, עם יציאת "נולד בארה"ב" והפיכתו לרוק-סטאר ענק ומשגשג, לצד הפיכתו לקולה של אמריקה בתקופת ממשל רייגן, הותיר את חותמו על ברוס והקהה את העוקץ שלו. שני האלבומים הבאים ("מנהרת האהבה" מ-1986 והאלבום הכפול - "מגע אנושי" ו"לאקי טאון") הם רוק מדויק ומהוקצע של מקצוען מהשורה הראשונה, אבל נעדרים את הסנטימנטליות האינטימית של "נברסקה", למשל. מבחינה זו "רוחו של טום ג'ואד", אלבום צנוע וקטן שהקליט בתקופה של שלושה שבועות, סימן את חזרתו של ספרינגסטין לעשייה האישית, הלא מסחרית והתוצאות היו בלתי נמנעות. מאז "נולד בארה"ב", האלבום המצליח ביותר של הבוס היה "Live in NY", אלבום הופעה משנת 2001 שמנציח את מעמדו של הבוס כאחד המבצעים הבימתיים החשובים ביותר וכאדם שאת עיקר החומרים החדשים שלו בוחר להציג על הבמה, תוך שמירה על דיאלוג מיידי עם הקהל הנאמן שלו.
ברוס שמסכם קריירה באלבום האוסף הנוכחי הוא ברוס שיכול להביט אחורה בגאווה רבה ולהציג רקורד של עשייה עשירה מאוד, אותנטית, כמעט בלתי תלויה ברוח התקופה. ברוס של שנות האלפיים, שמאחוריו למעלה מ-30 שנות עשייה מוזיקלית, הוא ברוס ספרינגסטן שבניגוד לבוב דילן (אליו נהגו להשוות אותו בראשית דרכו) אינו זוכה לגירסאות כיסוי של מבצעים אחרים. הסיבה לכך נובעת מההכרה כי המוזיקה של ספרינגסטין והאיכויות המוחצות שלו הן פרטיות מאוד, בלעדיות מאוד כמעט בלתי ניתנות לשיחזור. באור זה ניתן גם לראות את נאמנותו ארוכת השנים ללהקת הליווי המופלאה שלו, האי סטריט בנד. הצליל הספרינגסטיני הוא צליל שלא ניתן לשחזר אלא באמצעים ספרינגסטיניים, להלן: הבוס ולהקת הליווי המקורית שלו.
האוסף כולל שלושה דיסקים. השניים הראשונים הם המיטב בשבמיטב (שירי הנושא מכל אלבומיו פלוס כמה נבחרים). הדיסק השלישי כולל 12 שירים חדשים, או ביצועים שלא לוקטו לאלבומים. מפתיע ומעניין מאוד הוא הביצוע של ברוס ל-Viva Las Vegas, שבזמנו ביצע גם אלביס ומאוחר יותר זי.זי טופ. Missing הוא שיר מעולה, והביצוע החי של "Code of Silence" מצליח להפעים.
בסיכומו של The Essential מתגלה כי אורך הטווח של ספרינגסטין והיקף היצירה האדיר שלו הם אויביו האמיתיים של האוסף. ניסיון לדחוס מעל 300 שירים לאוסף של 30 מוכרח להסתיים בסוג של מפח נפש, גם עבור ברוס וגם עבור אוהדיו. באשר לשאלה האם חובבי מוזיקה שמבקשים להניח את האוסף הזה על מדף הדיסקים שלהם ולפטור עצמם מסוגיית ברוס ספרינגסטין ימצאו בו כמוסה מייצגת ומתומצתת כהלכה לפועלו המוזיקלי של האיש - קשה להשיב.
ברוס של שנת 2004, שנים מספר לפני שהוא מציין את יום הולדתו השישים, הוא ברוס שעדיין נסמך על היכולת שלו לייצר אנרגיות בימתיות וליהנות מאחד הרפרטוארים המגוונים והמרשימים ביותר שניתן למצוא. סיבוב ההופעות האחרון שלו היה הרווחי ביותר לשנת 2003. אבל ברוס שמופיע כמעט שלוש שעות בכל פעם שהוא מחבר את הגיטרה למגבר, הוא ברוס שלא יוכל להמשיך עוד שנים רבות, רבות מדי, באינטנסיביות הספרינגסטינית. ברוס שעולה ונותן בכל ערב מאה ועשרה אחוזים מעצמו על הבמה הוא ברוס שמאוד בקרוב יתקשה להכחיש את מגבלות הגיל. בשביל ברוס הזה, שבקרוב יפסיק להופיע, נולד האלבום The Essential, שיותר מאשר אלבום אוסף מבריק וממצה, הוא תזכורת קיימת מן ההווה, שנוכל לקחת איתנו אל העתיד ולהאזין לו צורב את הנשמה בחספוס המהמם שלו. גלויה אמריקאית, שבאופן כמעט לא ייאמן הצליחה לקיים אותנטיות גם במרחב המסחרי של תעשיית המוזיקה. מבחינה זו, אוסף סיכום הקריירה של הבוס הוא הרבה יותר משלושה דיסקים. האוסף הזה הוא מסמך תעודה אמריקאי, גם אם חלקי. על כמה יוצרים אמריקאים, ובכלל, אפשר לומר את זה?
אול אמריקן גבר
13.1.2004 / 10:07