לה לה לה, תעודת זהות כחולה

האם סייד קשוע יכול להתחמק מלהיות "סייד קשוע"? האם ביכולתו להימנע מלהתמקם במשבצת הערבי-ישראלי הכותב בעברית, שלא לומר הערבי הייצוגי? השאלה נדמית רטורית. כחלק מניסוח התשובה כדאי לשים לב שקשוע מקפיד לריב בחן עם כל הצדדים (לצורך העניין: עם יהודים ישראלים, עם ערבים ישראלים, עם פלסטינים). לריב איתם, משמע שאינו מייצגם. סך הכל עיתונאי וסופר, לא דגל. אבל אפשר שדווקא עכשיו אין לו ברירה.

האם סייד קשוע ערבי טוב? האם גיבוריו כאלה? הרשו לי להשתמש במונח הגזעני והנבזה הזה כדי לטעון טענה. הביטוי הנפסד "ערבי טוב" לא נגנז לגמרי עם הפוליטקלי-קורקט. גם אם משתמשים בו בהיפוך אירוני כביכול, "הערבי הטוב"שוכן לבטח בזרמים תת-קרקעיים של השיח. לא פעם מקפידים להעלותו מעלה-מעלה, למשל בשיחות מאזינים וח"כים ברדיו. ומיהו ערבי טוב? זה שמצדיע לדגל? ששר התקווה? שעומד בצפירה או שמצביע בבחירות למפלגת העבודה? נדמה לי שבספק-שם-תואר-ספק-שם-עצם זה מקופל עצם העניין שמרגיז ומתסכל את קשוע: מחד הגזענות הפטרנליסטית של החברה היהודית ישראלית, ומצד אחר הצייתנות בחברה הערבית בישראל לאותה תבנית שנקבעה מלמעלה.

ואם ישנו ערבי טוב, ודאי וודאי ישנו ערבי רע, הוא כמובן הרוב הערבי, שבמוגבלותו לא הכיר בגדולת הציונות. אבל גיבורו הראשי של קשוע אינו רוצה להזדהות, הפלא ופלא, גם עם ה"ערבי רע". הוא מנסה לצאת מהמשחק המנוון והמקומם הזה. המספר הגיבור של קשוע (שאולי מתבקש מדי לזהותו עם הסופר) סבור שהוא יכול להתחמק מחלוקת השחור–לבן. לחיות מיום ליום, חיים סבירים, חיי זוגיות, משפחה, עבודה, לגמור את החודש; היסודות שמרכיבים בממוצע את חייו של אזרח בישראל. "ויהי בוקר" (הוצאת כתר) הוא סיפור התנפצותה של אשליה.

אזרח ערבי נושא ת"ז כחולה, מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר ומגלה את הגזענות הסמויה והגלויה הכתובה על קיר ביתו בנוסח "אין ערבים - אין פיגועים". אותו אזרח צעיר, נשוי ואב לילדה, חי בעיר המעורבת שרובה יהודית, אבל חש על בשרו שקשה לו יותר ויותר לשרוד בתוכה, כמו גם במערכת העיתון בה הוא כותב, ובקיום המתח האפור שנקרא שגרה. אדם כזה, לפחות אחד כזה, חוזר יחד עם אשתו ובתו הקטנה להתגורר בכפר ילדותו. הוא חוזר, כמעט בכורח, לישון במיטת הילדות שלו, בחדר נעוריו. תחושת תבוסה והחמצה מלווה אותו. לא קל לחזור לבית שעזבת מתוך החלטה מודעת שלא להסתכל אחורה.

גיבור ספרו השני של קשוע, "ויהי בוקר", חוזר מהעיר לכפר מתוך תקווה להיות עם ולהרגיש בלי, להשתייך מבלי להיות שייך, להיות קול צף. אבל המציאות כופה עליו להפוך לחלק אינטגרלי מדי. כך הוא מוכרח להכיר גם במתרחש בכפר, בשחיתות, בשליטת הכנופיות, ברונדלים שעושים הצעירים במכוניות בדרך לשומקום. ובוקר אחד, בעודו מנסה לגרד איכשהו יומיום יציב, הוא מגלה שבחרו עבורו, נכון יותר כפו?. ויהי בוקר שבו כל התושבים נכלאים בכפר, אין יוצא ואין בא. הכפר הופך למחנה מעצר גדול, מנותק מאספקה, מים, חשמל מכותר בכוחות צבא, בטנקים. כמעט כמו ב"על העיוורון" של סאראמאגו, ימים ספורים מספיקים לכך שהכל ישתבש, ומלחמת קיום אכזרית תתחיל להשתולל. אבל העיוורון כאן מופנה למתרחש, להבנה מודעת של מה שמתרחש סביבם. התארגנויות מחאה שוכחות עד מהרה לטובת לוחמת גרילה חסרת רחמים. בתוך כך מתנהל האנטי-גיבור של קשוע שכוחו, מסתבר, טמון בהתכוננותו לרע מכל, באגירת אספקה ומים, בטריות, בעודו מפנטז על הכתבה שיעביר אחר כך לעיתון. לתפיסתו, הוא לא ממש משם, הוא עיתונאי שנקלע כמעט במקרה. סביבו החברה המפולגת מראש, מתפרקת לבודדים ומשפחות אויבות. והנורא מכל שאיש מבחוץ לא מגיב, עולם כמנהגו נוהג.

האם היום בו ערים וכפרים פלסטיניים/ערביים בישראל הופכים לאזורי סגר צבאיים הוא קרוב או ריאלי? הקלות בה אנחנו מקבלים זאת כתסריט מעידה באופן מחריד על מימושו האפשרי. אבל אין צורך לצמצם את "ויהי בוקר" רק לתרחיש פוליטי אפשרי. ב"ויהי בוקר" קשוע מצייר תמונה נאמנה ואכזרית של הצורך האנושי לדבוק בשגרה על אף נוראותה, של האמונה העיוורת בחוכמתו של שלטון, ובעיקר של ההסתגלות המהירה לזוועה.

בני האדם מוצגים אצלו כיצורים חלשים, פחדנים, נקמניים, ואלה הם רק הערבים. החברה היהודית ישראלית מיוצגת על ידי חיילים, עסקנים פוליטיים ואנשי עיתונות אטומים, נצלניים וגזענים. אף אחד, כולל גיבורו הראשי, לא יוצא נקי. הרי בוקר אחד מישהו דפק על הדלת וכל מעטה היומיום ההרגלי התפרק לרסיסים. טוק טוק טוק, הכיבוש ממשיך בתוכנו.

קשוע מעביר את קוראיו ניסוי מחשבה, או נכון יותר ניסוי הרגשה. אין אצלו "ערבים טובים", גם לא באירוניה (ואפשר להיזכר בהקלה ממרחק של זמן ב"ערבי טוב" ליורם קניוק, שנזקק לפסבדונים כדי לכתוב כביכול מבפנים על קשייו של הערבי הטוב). הקוראים, כמו האמהות של ילדי הגן בפרסומת לאבקת הכביסה, צופים בניסוי של קשוע כשהבגדים מתלכלכים מהר כל כך על הגוף. אבל הרי מיד תיתחב הכביסה המלוכלכת לתוף המכונה, ונקבל לבן שמעולם לא היה לבן כל כך. אצל קשוע, להבדיל, הלכלוך בולט יותר אחרי ההרתחה. נו זה, הכתם נשאר על ה, כן, אתם יודעים את ההמשך.