אם יש צדק – יופע מיד!

כולם יודעים שזו השנה של סודרברג. מגיע לו. כבר עשור שלם שהוא זוכה לכינוי "ההוא שעשה את 'סקס שקרים ווידאוטייפ'" ומקבל הערכה ערטילאית בעיקר מעכברי סינמטקים כבמאי עם פוטנציאל אדיר. השנה, אחרי "ארין ברוקוביץ'" ו"טראפיק", הפך סודרברג - עד עכשיו במאי שוליים - למיינסטרים. עכשיו שולחנו מלא בוודאי בהצעות לפרויקטים. עכשיו ג'וליה רוברטס, האשה הכי חזקה בשואוביז, מכנה אותו מעל כל במה "האלוהים האישי שלי". עכשיו הוא מתחרה בעצמו על פרס הבימוי באוסקר (למרות שסביר להניח שהשנה ילך הפרס לאנג לי, רק בגלל שאת פרס הסרט "גלדיאטור" צריך לקבל. פוליטיקה של הוליווד). מה שנקרא, סודרברג מודל 2001.

מה שכל כך יפה בסיפור הסינדרלה של הבמאי הזה, הוא שלמרות הכל, הסרטים שהביאו אותו למעמד הזה השנה, ובעיקר "טראפיק", הם סרטים חצופים, נועזים וחסרי פשרות בשפה הקולנועית שלהם. התסריט? זה כבר סיפור אחר.

"טראפיק" נפתח ללא פייד אין, סיקוונס או שוט פתיחה מהודר. בפינה השמאלית התחתונה של המסך כתובה בקטן ובלבן המילה "טראפיק". אין התחלה וסוף מסורתיים לסיפור הזה - שרשרת עסקי הסמים של אמריקה. האווירה המחוספסת, כמו סיפור שהגעת אליו תוך כדי זפזופ מקרי והרגשת צורך להמשיך ולצפות בו (דבר שלא ממש קורה, נאמר, בטלוויזיה שלנו) והעובדה שסודרברג פותח פיצ'ר בכיכוב מייקל דאגלס בקאט וללא כותרת מסורתית בנוסח "סרט של סטיבן סודרברג בכיכוב ככה וככה", מהווה הצהרת כוונות מיידית – ממש כמו הסיסמה הזכורה לטוב מ"ציפורים בניוטרל" הישראלי: "סרט עם ביצים".

"טראפיק" הוא סרט מרתק. דרך כמה זוויות וסיפורים מתנגשים, הוא לוקח אותנו לכל אורך התנהלות הסמים של אמריקה. מרמת אל-הסמים המקסיקני, דרך הממשל האמריקאי ועד לתיכוניסטים המשתמשים. התסריט, כאמור, אינו מהמשובחים, וגם נוטה לצדקנות איומה בנוסח "אין כזה דבר סמים קלים", אבל יכולת ההבעה של סודרברג, שגם צילם את הסרט תחת שם בדוי, היא מלכותית. כאילו מדובר בפרויקט סטודנטיאלי, הוא מצלם אזורים שלמים של "טראפיק" בחשיפה כפולה ("תמונות שרופות") ושכבות בוטות של צבע כתום, ומעמת אותם באפלוליות כחלחלה (קצת כמו סלאבומיר אידזיאק, שצילם את "גטאקה" ואת "כחול", רק על אקסטזי). הוא מביים טינאייג'רים - אולי אתגר הבימוי הגדול ביותר שקיים - בטבעיות נון שלנטית (שימו לב לסצנה בה שוכרים זוג הצעירים חדר במלון, ובאופן בו מדביק סת את תעודת הזהות שלו לשמשה, בנקישה שגם מתזמנת את הקאט).

שיטות הבימוי של סודרברג כה סוחפות וכה פוטוגניות, שהן מצליחות להפוך תסריט יבש ולקוני לעתים, ל-150 דקות של עונג. אם יש איזשהו צדק בעולם, האוסקר על הבימוי צריך לנחות כאן.