ללקק את התות

נדיר למצוא כל כך הרבה יופי, כאב וכוח במקום אחד. החיבור בין שירי יונה וולך לציורים של אביבה אורי הוא גאוני. בכל אחת מהן יש משהו פראי ומפואר, מגרה ומכושף. יונה וולך ציירה במילים, אביבה אורי עשתה מהציור שירה.

הן לא הכירו זו את זו בחייהן, למרות שידעו אחת על קיומה של השנייה. מי שחיברה ביניהן לאחר מותן היא הלית ישורון, משוררת ויוצרת בזכות עצמה. כנראה שמשהו באנרגיות החזקות של שתיהן הביא אותה ליצור את החיבור בין וולך לאורי בספר "הפנים היו הפשטה", שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אחרי שהחיבור נוצר, נראה כאילו הוא היה שם מאז ומעולם.

מישהו אמר פעם שאמנות טובה היא זאת שגורמת גם לך לרצות ליצור משהו. השירים של יונה וולך הם כאלה. אף פעם לא משעמם לקרוא אותם. וולך שיחקה במילים כמו ילדה. היא המציאה והרכיבה מילים חדשות, יצורי כלאיים, קודים פרטיים. כל כמה שנים מישהו מגלה אותם מחדש. המוזיקליות של השפה, הקצב והשילוב של דיוק וערפול מושכים הרבה מוזיקאים להלחין אותם. כמה מהלחנים היפים ביותר במוזיקה העברית נכתבו לשירים שלה.

ההפתעה הגדולה בספר הם הציורים של אביבה אורי. זאת הזדמנות נדירה לראות מבחר מייצג מהעבודות שלה, שנאספו ממקומות שונים - רובם מופיעים בספר בפעם הראשונה. מאז שנות השבעים לא יצא אף קטלוג שמכבד אמנית בסדר הגודל שלה, ולא היתה לה שום תערוכת רטרוספקטיבה.

מה שעושה את הספר למיוחד כל כך הוא העיצוב, שמשרת בנאמנות גם את השירה וגם את הציור. בפורמט מלבני צר, באדום ושחור דרמטיים ובקווים נקיים, הספר הגבוה הזה משדר עוצמה, כמו שתי הנשים שהוא מייצג. המעצב שמעון זנדהאוז (שגם בחר את הציורים) מצא פתרון יצירתי למיקום הציורים הגדולים והרחבים בפורמט הצר והגבוה. במקום שהציורים ייחתכו בקו התפר של הספר, הם מודפסים לרוחב, על דפים גדולים. הדפים המקופלים פנימה נפתחים כמו טריפטיכון, וחושפים רפרודוקציה קטנה בהדפסה איכותית, שכמוה לא נראתה עוד בארץ. כל פרט זכה שם לטיפול קפדני ומסור, עד שאפשר כמעט לחוש את משיחות המכחול על הבד. זה ספר שהוא יצירת אמנות קטנה בזכות עצמו, והוא הופך את השילוב בין וולך לאורי לחוויה אסתטית חדשה.