רנסנס

מירי בוהדנה על השער של "סטודיו"? פרדוקס. כמעט כאילו אמרתם: רעם ביום בהיר, תמר גוז'נסקי בדייט עם ביבי. בוהדנה היא הפנים של העממי, התמים, הפשוט, הזול, הריקני ו"הנמוך". "סטודיו" הוא הבית של הבדלני, המודע, העמוק, המתוחכם, הפלצני ו"הגבוה".

למרות שהמהלך הזה, החיבור הזה, בין היפה של האמנות ליפה של כולם אינו מהלך אמנותי חדשני או זר (ממש לאחרונה התפרסמה ב"ווג" סדרת צילומים של עדי נס), הוא עדיין נראה מוזר בהקשר של "סטודיו", שסטיגמת האליטיזם - ובצדק מסוים – עדיין לא משה ממנו. אבל אם יש זמן שבו מתאים למירי בוהדנה להיות על השער של "סטודיו" - זה בדיוק עכשיו. "סטודיו" נמצא בתקופה הכי מירי בוהדנית שלו. הצהרת העזיבה של שרה ברייטברג-סמל וההודעה של החלפתה ביעל ברגשטיין (העורכת הראשונה שהצטלמה בעירום כדי לייחצן את העיתון שלה), בצירוף הסערה התקשורתית שעוררו המילים ששפך אדם ברוך על "יקירת העיר" בתחום האמנות, הפכו את "סטודיו" ואת ברייטברג למיני-סלבס שמעולם לא היו; לאובייקטים ראויים לריכול ולקשקוש. נדמה שיותר אנשים יודעים היום שש.ב.ס זה לא בהכרח שירות בתי הסוהר.

במחשבה נוספת, לבוהדנה ו"סטודיו" יש גם פנים משותפים. מירי בוהדנה לישראל היא במובן מסוים מה ש"סטודיו" הוא לאמנים - משהו שמזלזלים בו מצד אחד, אבל רוצים להיות חלק ממנו מצד שני. בוהדנה, כמו "סטודיו", היא מועדון סגור שחבריו זכאים לזכויות יתר, אבל לא ברור למה. כמה שלא ננסה, אי אפשר להסביר מהו בדיוק הדבר שהופך אמן לאמן נחשב, ממש כמו שאין מתכון בדוק לדרך מהפיצריה של שדרות לזו של "אהבה מעבר לפינה".

ש.ב.ס לא מנמקת את הבחירה בצילום השער. לא לגמרי ברור אם מדובר בביקורת חברתית כלשהי או בניסיון לשנות את הסטיגמה שעדיין דובקת בעיתון, אבל בהקשר אחר באותו גיליון כותבת העורכת: "למרות שגישתי קרובה ברוחה למבדילים הבדל חד בין אמנות למניפסטציה של עיקרון תרבותי, נראה לי שהניתוק הגמור בין האמנות לקהילת התרבות הישראלית היא בעוכריה של האמנות היום".

אם לדקדק בעובדות - זו לא מירי בוהדנה על השער, אלא עבודה של הצלם דוד עדיקא. בתוך הגיליון מופיע צילום שלה וצילום דומה של אילנית לוי, לצד שני צילומים של קריסטלים מזויפים. עדיקא מסביר שהוא מנסח כאן אמירה על יופי ואמירה על מזרחיות, אבל לא נראה שלדוגמניות שהוא מצלם זה באמת משנה. וגם ל"סטודיו" לא באמת אכפת מעולם הבידור - הצילום של מירי בוהדנה לא מכיר ולא מתעניין, למשל, במהפך שזו ניסתה להציג בהנחיית "מלך הכורסה" הכושל. הוא מתייחס אליה כאל דימוי שטוח ואחיד, המבט לא מתפעם או מתעניין, אלא כמעט מזלזל. אז האם זו באמת יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה? האם מירי עשויה להיכנס בשער ולקרוא מה שכתוב בפנים? האם היא בכלל רוצה? האם היא יכולה? נדמה שמירי בוהדנות עדיין בזות למהלכים אמנותיים.

עם זאת, הפגישה של "סטודיו" ובוהדנה היא פגישה מעניינת, מרעננת ומשמחת. ועדיין - פגישה עיוורת. החיבור לא מתמודד עם הניכור, עם הפער שבין "סטודיו" לבין התרבות שבחוץ, אלא רק מצביע עליו, מנכיח אותו ומעלה אותו על סדר היום. וזה בהחלט חשוב.